הערב הסתיים וכולם החלו לנטוש מקומותיהם. כל אחת מסדרת לאיטה
את דבריה. יש מן מתח כזה עכשיו, כשנשארו מעט אנשים בחדר. היא
חולפת על פניי כאשר היא מחזירה את הקלסר למקומו. לא ברור אם
אנחנו מחכות אחת לשניה או סתם מורחות זמן. בשבוע הבא אין סיכוי
שאוכל להגיע, אז יופי שבאתי הפעם. אני סוגרת את היומן ומכניסה
אותו לתיק. אני נפרדת מחברתי מזה שנים, מנופפת למכריי האחרים
בחיוך ויוצאת את החדר. היא אחריי.
אני מסתובבת אליה ומחייכת, הא מדביקה את הקצב ואנו פוסעות יחד
החוצה. בחוץ עוד אחרוני המעשנים מסיימים סיגריות לפני לכתם
הביתה. אני עוצרת לעוד מספר משפטי פרידה, היא ממתינה שם
בפינה.
אני מגיעה אליה. "איך את חוזרת?" אני שואלת אותה. "אוטובוס"
היא עונה, "אני רציתי לספר לך משהו". היא לא ממש מישירה מבט
אליי, קצת נבוכה. "כן, אני מקשיבה", אני עונה בחמימות. היא אחת
האהובות עלי. נראית רצינית, ראש על הכתפיים, אבל עוף מוזר.
"אני לא יכולה פה." היא אומרת בשקט. השעה כבר די מאוחרת ובעלי
בטח עוד ער, מחכה לי. בכל מקרה, זה נראה לי די חשוב, נשב
איפשהו. "את רוצה לשבת באיזה בית קפה?" אני שואלת. "אה...
לא... פשוט נמצא איזה ספסל. הנה, זה שם." היא מתחילה ללכת
בנחישות לעבר ספסל בתחילת הפארק הקרוב. אני הולכת אחריה וכותבת
הודעה בנייד לבעלי, מודיעה שאאחר.
אני מתיישבת לידה. באמת שקט פה. לילה חמים בתל אביב. אני רוצה
שהיא תרגיש בנוח, היא נראית קצת לחוצה. אולי היא פורשת? "הכל
בסדר?" אני שואלת. "נראה לי." עונה ושותקת למספר שניות. "אני
נמשכת לבנות." לזה ממש לא הייתי מוכנה. אני מאמצת את עצמי לא
להפגין את הפתעתי ולשלוט בארשת פניי. מה אומרים בכזה מצב?
ומדוע דווקא לי היא מספרת את זה? "אני כבר הרבה זמן רוצה לספר
את זה למישהו, ולא היה למי..." אני מהנהנת אליה ומנסה להראות
הבנה. הדור הצעיר היום, אין ספק שהוא מרגיש שיש מקום לדברים
שאנחנו הקפדנו לטאטא מתחת לשטיח.
"ומה אם אההה, מה שמו?" אני שואלת. "הוא יודע, הוא יודע עליי
הכל." היא עונה במהירות. "אז..." "לא... אני לא רק... אני דו,
את יודעת..."

דווקא אליי היא בחרה לבוא.

"תצאי איתי לסיגריה." זו היתה בקשה. היא לא שאלה אם אני רוצה
לעשן, היא ביקשה שאצא איתה. אני כבר כמה זמן דוחה את הסיגריות
לערב, מנסה לצמצם. מזמן לא דיברנו שתינו, ובכלל אנחנו כמעט ולא
מתראות. "אני מכינה לי קפה" אמרתי והוצאתי את חלב הסויה
מהמקרר.
יצאנו. מדהים שבחוץ כל כך חנוק. הצמחייה פה חוסמת את כניסת
האוויר. זה הלחות התל אביבית המגעילה! אני מעדיפה חום בלי מים.
הלכנו מסביב לבניין ונעמדנו בין הצמחייה והעצים הרקובים מלחות.
עושה רושם שזה הולך להיות אישי.
אני פותחת חריץ קטן בשפתיי ושואפת מים עם קצת אויר. אין סיכוי
שאני מכניסה סיגריה לפה. היא מוציאה בזריזות סיגריה, מציתה
ומושיטה לי את החפיסה. "לא, תודה, קצת כבד עליי החום" אני
שומעת את עצמי אומרת. יעל היתה קוראת לזה בריכה. מצב בו נראה
כאילו אם נזיז את הידיים, נצליח להתקדם בשחיה.
היא שואפת ומוציאה עשן תוך השתדלות שלא יהיה לכיווני. בכל
הוצאת אוויר נראה כאילו השרירים שלה נרפים. הריח המוכר חודר
לאפי ואני מרגישה איך הנצרה מתחילה להשתחרר. היא שותקת, מתרכזת
באיזו נקודה נמוכה. לפתע היא אומרת "יש משהו שאני כבר הרבה זמן
רוצה לספר לך." "אוקי." אני אומרת בסקרנות. "תביאי לי שחטה"
אני נשברת. היא מושיטה לי את הסיגריה. אני לוקחת שחטה יפה.
שכחתי שהיא מעשנת חזקות. "אני נראית לך שונה?" היא שואלת
ומישירה מבט. "מה זאת אומרת?"  למה היא מתכוונת? "אני נראית לך
נורמלית?" היא מתחילה להאדים. משהו מביך אותה. ככה אני נראיתי
כשקראתי את השיר שכתבה. קול לחישה רועם חשבתי אז. אני מתחילה
להבין ומרגישה מרוחקת. "חשבתי שזה זמן טוב לפרש דברים, במצבנו
כרגע..." היא מניעה הרבה את הידיים כשהיא מדברת. "טוב, תעזבי,
זה טיפשי וחסר טעם" היא תוקעת אצבעות במצח. "לא! מה את רוצה
להגיד לי?" נפלט לי משפט מהפה. נראה לי שאני מבינה כמה דברים
שקרו בשנה שעברה. דברים שמקבלים כעת משמעות שונה. "את יודעת מה
אני רוצה להגיד לך." היא קובעת.