"אל תפגע בי" היא ביקשה, לוחשת לאוזן ומחבקת אותי חזק שלא
אברח. אני מרגיש שאני קטן  היא חושבת שאני הוא הגדול. ואני רק
פוחד מהרגע שתשחרר את החיבוק ואאלץ לעמוד לבדי על שתי רגלי
שלאט לאט הופכות לחלשות וזקוקות למישהו לתמיכה.
הרגלים החזקות שלי, כבר לא יכולות לסחוב את האיש שנהייתי,
מריר, ציני, כואב ובעיקר ללא עתיד. עבודה, דירה ואוטו, גוינט
כל ערב, וארוחת שבת אצל ההורים. שיגרה.
איזה עתיד מחכה לי, יכול להיות שכל מה שארצה להיות, ואני בוחר
שלא להיות. אני מרגיש את הרייקנות שלי, נישאבת ממני, את הריק
הפעור, שעוד ממשיך ומתרוקן. ואני אינני יודע מי נהייתי והאם
אני אוהב את מי שהפכתי להיות.
הרייקנות הזו, ושוב היא שולחת יד ומלטפת, ואני מתחיל לחשוש ממה
שאותה יד עושה לי, מהרהרת את כולי, את כל מה שאני יודע, היא
גדולה עלי, ואינה מצליחה להגיע לכולי. היא מפתה אותי, אני
צוחק, מחייך, מדבר, מספר, אני תיקשורתי. זה לא אני. אני לא
מכיר.
היא צריכה ללכת, היום, כבר אתמול, אבל היא עדיין פה. אנחנו
יושבים מול המסך המרצד, אני בכלל לא יודע מה יש, היא מביטה
במסך מחוייכת, יודעת שאני מסתכל עליה ובאותו הזמן היא נוגעת בי
, כאילו במקרה וגורמת לי לזכור שהיא כאן, מחכה שאני אתעורר.
ואני ער, ואני לא בטוח שאני רוצה להיות, אני סהכ רוצה בית גינה
וכלב לטייל איתו כל ערב, אני לא מחפש אישה, אני לא בנוי לזה.
אני לא אדם של מערכות יחסים. אני לבד
חופשי זה לגמרי לבד וגם היא גם חושבת כמוני, היא לבד, ואני
לבד, ואנחנו כל כך לא חופשיים.
היא עסוקה היום, גם אתמול הייתה, כבר שלושה ימים שאני לא רואה
אותה, היא המשיכה הלאה, בטח יש לה מישהו אחר, היא כבר לא
מתרגשת ממני, והינה עוד סימן ממנה, היא זוכרת. למה אני כל כך
מתרגש ממנה.

כבר שבועיים שאני חיה בתוכו, אני חלק ממנו בזמן כל כך קצר. הוא
מחייך אלי שאני מבקשת חיוך, אפילו אם זה רק בלב. הוא מלטף לי
את הראש שזה חסר, הוא כאן לידי. ממש עוד מעט הוא ילך ולא ישוב
הוא מלחיץ אותי בשתיקה המעוממת שלו, רוצה לדבר אבל לא יכול,
מפחד. עוד מעט הוא יפחד להיות ואז מה?
הוא בבוקר קם לעוד יום שיגרתי שלא ידוע אם יש בידו את הכוח
להמשיך ולסחוב, להלחם על כל דקה, על כל מילה שיוצאת מהפה. הוא
מחייך כשהוא עייף.
עייף מלנסות להסביר , להבין, עייף מלנסות. וגם אני. לא מנסה
כלום, מתחמקת מפגיעות כמו בין הטיפות, ועדיין הן מוצאות אותי.
ואני , עייפה.
כל בוקר קמה ומחכה לשוב לאותה תנוחה, מצב של תנומה, להעלם.
האויר שממנו אני עשויה, האויר שאליו הפכתי להיות , הוא כל כך
הרבה יותר קל שישנה.
ואני חוזרת, לאותה מיטה ריקה, המצעים המלוכלכים שכבר אין טעם
להחליף, רק אני פה, ואני הרי אויר. המקום שלי בעבודה גם הוא
ניראה כאילו אדם לא נימצא שם, ואני הרי אויר. כל כך צריכה
חיבוק, להרגיש שהאויר הזה הוא פיזי, שהוא חי, נושם, בשרי. ולא
משנה כמה שכבות שומן יעטפו אותי הרי שאני אויר.
ובלילה לפני השינה עוצמת עיניים ומקווה, מקווה למצוא את המשהו
שאליו אני מקווה. המשהו הזה שיהפוך אותי, ינער אותי, ואולי
אפילו ימצא את מקומי. והוא אינו בא, כלום לא בא, כלום לא מתקבל
במקום הזה שאני נמצא בו, בראש
רעש, המון תנועה, כמעט ומרגישה בגלגל ענק, האדמה שאני עומדת
עליה, מונחת כמו מתנה לפני חתן היומולדת, מתנה שבהינף היד
תפוצח ומתוכה תתגלה מתנה, הפתעה, טובה. ובי אין כל טוב, רק
אכזבה. עומדת כמו מול ילד יומולדת שרואה בי אינציקלופדיה חדשה
כמתנת יומולדת.  והגלגל מסתובב, ורגע למעלה ורגע למטה. ואני רק
איני עולה. נישארת בתחתית, אינני גלגל, אלא קו, מוניטור קו
ועוד קו ועוד קו ונגמר.
הוא מסתכל בי ולא רואה אותי, לא רואה כלום, איך אפשר לראות
אויר. לחוץ מעצמו לחוץ ממני, חושב שאני שלו, חושב שאני בטוחה ,
חושב שאני מאיימת.
הוא מסתכל ולא רואה שאני לא שם, פוחדת ממנו, ממני, פוחדת
להרגיש.
שנינו יושבים, רק יושבים, עוד מעט זה יעבור וכל אחד ימשיך לתוך
הפחד שלו.