"מאור! בוא לאכול!" אמא שלי קוראת לי מהמטבח. מהחדר שלי ושל טל
אני יכול להריח את הריח של הטוסטים. אני יושב על המיטה וקושר
את השרוכים. בכלל אין לי תיאבון. מאז שהתחלתי לשתות את הכדור
הזה שעוזר לי ללמוד, אין לי חשק לאכול. אין לי חשק לאכול, אבל
יש לי חשק ללמוד. אולי זה פשוט יותר מדי התחשקויות בשבילי,
ואני יכול שיתחשק לי רק דבר אחד כל פעם.
"מאור! פעם שנייה!" אמא שלי צועקת. ואני קם מהמיטה והולך
למטבח. טל ואיליי וקורל כבר יושבים מסביב לשולחן. לכל אחד יש
צלחת עם טוסט. הטוסט של איליי חתוך לחתיכות קטנות מרובעות בתוך
הצלחת שלו, כי הוא עוד קטן. באמצע השולחן יש צלחת עם פרוסות של
עגבנייה ועם זיתים. "שב, מאורי, יאללה!" אמא שלי אומרת "תיכף
מגיעה  ההסעה". היא שמה לפני צלחת. בצלחת יש טוסט עם חומוס.
הטוסט קצת שרוף בקשה. אני מסתכל עליו. החומוס נראה כמו חמר
רטוב.
אני אוהב לעבוד בחמר. פעם, בשבת אחת, אמא קנתה חמר וישבנו
כולנו ועשינו פסלים מצחיקים, ואבא הרטיב חמר וזרק אותו על אמא,
ואמא צעקה: "יואב!" אבל ראיתי שהיא בכלל לא כועסת, כי היא
צחקה. אחר כך כולם זרקו חמר על כולם, ובסוף אבא שטף אותנו
בצינור שבחצר, כי היה קיץ. כבר מזמן לא עבדנו בחמר. לא כל
המשפחה, לפחות. אני עובד לפעמים בחמר אצל התרפיסטית שאני הולך
אליה כל יום חמישי בבית ספר. אני מורח את החמר בשכבה דקה על
קרטון, ואני אוהב לראות איך הוא מתייבש ונוצרים בו סדקים, והוא
נפרד מהקרטון. כאילו הם יכולים להיות ביחד רק כשהחמר רטוב,
וכשהוא יבש קשה לו והוא רוצה לעזוב. אבל גם אצל התרפיסטית מזמן
לא עבדתי בחמר. מאז שאני שותה את הכדור שעוזר לי ללמוד גם לא
כל כך מתחשק לי לעבוד אצלה. אפילו לא בפלסטלינה, שאת זה אני
הכי אוהב.
"אמא, ממה חמר עשוי?" אני שואל אותה. אמא שותקת. היא מכינה
אוכל לצהריים עם הגב אלינו. הסכין שהיא מחזיקה ביד עובדת מהר,
קוצצת פטרוזיליה לחתיכות קטנות-קטנות.
"אמא?" אני חוזר.
"מה?" היא שואלת. הסכין ממשיכה לקצוץ.
"ממה חמר עשוי?"
"מבוץ", אמא עונה בלי להסתובב.
אני חושב רגע. "אז איך כשחמר מתייבש הוא לא הופך בחזרה לחול?"
היא לא עונה.
"אמא!"
"מאור, תעשה לי טובה, תאכל את הטוסט שלך", היא אומרת לי.
"אני לא רעב".
"אז תאכל אותו בלי להיות רעב", היא אומרת ושופכת את כל
הפטרוזיליה הקצוצה לקערה ירוקה מפלסטיק.
"למה?"
"כי צריך לאכול"
"למה צריך לאכול?"
"כי זה בריא". עכשיו היא מתחילה לקצוץ בצל.
"אז למה את לא אוכלת?"
"מאור! זה מספיק!" היא צועקת, ומסתובבת אלי. הפנים שלה אדומות
וגם העיניים. אולי זה בגלל הבצל. קורל צוחקת. כשאמא מסתובבת
חזרה אל הבצל, אני זורק עליה עגבנייה.
"אמא!" היא מייללת, "מאור זורק עגבניות!" אמא שותקת. בכיינית
אחת.
אבא נכנס למטבח. הוא כבר לובש את המכנסיים הכחולים של העבודה.
הוא מתיישב לשולחן ולא נותן לאמא נשיקה. זה לא כל כך טוב, כי
אם הוא לא נותן לה נשיקה, אז זה סימן שהם שוב רבו, ואם הם שוב
רבו, יכול להיות שאבא יעזוב את הבית. הוא עזב כבר שלוש פעמים.
אני יודע כי כל פעם שאמא בהריון, הוא חוזר. וזה אומר שהוא חזר
כבר שלוש פעמים. בפעם הראשונה כשטל היה בבטן של אמא, ובפעם
השנייה כשאיליי כמעט נולד, ועכשיו שוב. כל פעם הוא עוזב להרבה
זמן, ואז אנחנו רואים אותו רק ביום שבת, וכל השבוע אני מתגעגע
נורא. כשאני מתגעגע אליו, אני מרגיש יותר חזק את הדגדוגים
בגוף, וקשה לי להקשיב למורה, כי כל הגוף שלי מדגדג. אז המורה
כועסת עלי, כי אני לא כותב במחברת ולא מוציא את הספר, ועושה
פרצופים עם דין אזולאי. לפעמים היא גם מתקשרת לאמא לספר לה על
זה. כשהיא מתקשרת, לאמא נהיה פרצוף עייף, ואני מקבל עונש לא
לרדת למטה כל היום. אני רוצה להסביר להם שזה בגלל הדגדוגים של
הגעגוע, שמרוב געגוע אני לא יכול להתרכז, אבל אני יודע שהם לא
יבינו. רק אבא מבין דברים כאלה.
"אבא, איך זה שכשחמר מתייבש הוא לא הופך לחול?", אני שואל
אותו.
"אני לא יודע, אבא'לה", הוא אומר לי. "בערב נחפש באינטרנט,
טוב?, ועכשיו תאכל".
"אני לא רעב".
"טוב", הוא אומר. "אין ברירה, אני צריך לקרוא לאיש מהטוסט".
אני מחייך. אני אוהב את האיש הזה. אבא שם לי על הלחם שני זיתים
ופרוסה של עגבנייה, כמו פנים עם שתי עיניים ופה. "מאור," האיש
מהטוסט אומר לי, "יש לנו שתי ברירות. או שאתה אוכל אותי, או
שאני אוכל אותך. ובגלל שאתה לא אוכל אותי, אז אין לי ברירה,
ואני צריך לאכול אותך". אני מושיט אליו את היד "לא!" האיש
מהטוסט צועק, "אל תאכל אותי! לא!" אני נותן לו ביס.
אבא קם ונותן לכל ילד נשיקה בקצה של הראש. אני שומע את הסכין
של אמא ממשיכה לקצוץ מהר. אבא לוקח את המפתחות שלו, ולובש את
הז'קט שכתוב עליו "י.ע. אינסטלאטורים בע"מ". אני מרגיש את
הדגדוג באצבעות של הרגליים. הוא הולך לדלת. בפה מתערבב לי הטעם
של החומוס ושל העגבנייה ושל השרוף. כשהיד שלו לוחצת על הידית,
אני צועק לו: "אבא! אל תלך!" חתיכות קטנות של טוסט עפות לי
מהפה.
"אל תדאג, אבא'לה", הוא אומר לי בלי להסתובב, וסוגר את אחריו
את הדלת.