"אני... אני..." ניסיתי להוציא איזשהו הגה מהפה שלי, "אני...",
"ירון, אתה מוכן לדבר כבר?" היא גערה בי. "אבל נעמה, אני ממש
לא יכול...", "זה בגלל שאתה לא באמת אוהב אותי, אחרת היית אומר
את זה בקלות."  , "אבל נעמה..." אני מתחנן בשארית הקול שנשאר
לי. אבל נעמה לא מקשיבה והיא הולכת משם בעצבים. אז לא, אני לא
צרוד, ממש לא, הקול שלי צלול, ושתיתי כבר 5 כוסות תה הבוקר,
וכן, אני אוהב אותה, אני אוהב אותה ואני פשוט לא יכול לתאר עד
כמה, אני באמת באמת אוהב אותה יותר מכל דבר אחר. אז למה אני לא
יכול להגיד לה את זה? טוב, אז הבעיה שלי היא עם ה"או" של המילה
שבאה אחרי אני ולפני אותך. כן, אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל
אני לא יכול להגיד את ה"או" הזה, אני פשוט לא מסוגל, זה עניין
קטן, אבל משמעותי, הרי איזו בחורה תקבל אותי אם אני אגיד לה
אני ..הב אותך? אפילו פעם אחת ניסיתי לשרבב את השפתיים ולהגיד
את זה במהירות, כדי שהבחורה לא תבחין, אבל זה לא עזר, בנות הן
עם כל כך... דורש, תובעני, "לא, תגיד את זה לאט, שאני אשמע כל
הברה והברה בקול המתוק שלך." ואחרי שהבנתי שזה לא עובד, עברתי
לשפות אחרות, איי לאב יו אמרתי לאחת מהבחורות שלי במבטא קלוקל
ומוזר, "מה?", "טיאמו"! "ירון, הכל בסדר"? "יא ליבלאטיביו"!
"ירון"? "אני...", "כן"? היא שואלת בציפייה, "אני לא יכול
להגיד את זה." היא משפילה עיניים לרצפה במבוכה, שמה על עצמה
מעיל אפילו שמתחת היא לובשת רק את התחתונים השחורות שלה, היא
נועלת את המגפיים החומות ויוצאת מהחדר. ואני אף פעם לא אצליח
להגיד את זה לבחורה, ולמה זה כל כך כואב לכן בחורות יקרות,
שאני לא יכול להגיד את  ה"או" במילה הזאת? אני בחור קצת מוגבל,
לכל אחד יש מגבלה כזאת או אחרת, אבל הבחורון שלי למטה מתפקד
כמו שצריך, יש שאומרות שאפילו יותר מכמו שצריך, והמוח למעלה
עובד מעולה, באמת, אני לא רוצה להיות יהיר ומתנשא, אבל אני לא
טיפש במיוחד, למה ה"או" הזה כל כך חשוב לכן? ובעיקר לנעמה.
נעמה עזבה אותי לפני חודשיים, היא לא אמרה למה, היא הלכה ולא
התקשרה מאז, והיא גם לא עונה לטלפונים. החלטתי לקחת קלינאית
תקשורת שתעזור לי לבטא את ה"או". קוראים לה יעל, והיא נורא
נחמדה יש לה גומה מתוקה כזאת בצד שמאל, אבל היא לא משתווה בכלל
לרגליים הסקסיות של אלה, או לחיוך השובב של נעמה. "תחזור אחריי
ירון, "אה.", "אה." ,"כל הכבוד", היא פונה אליי בטון שפונים אל
ילדים קטנים שבדיוק הצליחו לעשות באסלה, "עכשיו, "או" , "או.",
"כל הכבוד ירוני"! היא מוחאת כפיים בטיפשיות שרק אנשים מתנשאים
יכולים למחוא. "ועכשיו, או-הב." , "הב" אני עונה בשקט. "לא,
לא, או-הב." , אני קם מהשטיח הצבעוני והמגוחך והיא קמה איתי,
לגובה העיניים. "תקשיבי, אני לא יכול להגיד את זה! אני לא
יכול! אני לא מסוגל"! יצאתי משם וסגרתי את הדלת מאחורי
בטריקה.
הלכתי לנעמה עם כל כוח הרצון שיכלתי לייצר לעצמי. "אני הולך
להגיד לה את זה וזהו. אני הולך להשיג אותה חזרה." דיברתי לעצמי
כל הדרך אלייה. ודמיינתי הכל, זה היה לי ברור בדיוק איך הכל
עומד להיראות, וגם לה, היא מחכה לי בבית ויודעת שאני אבוא, היא
ידעה את זה כבר מהרגע שעזבה. אני אשב על הספה ונדבר על כוס
קפה, ואני אגיד לה את זה בצורה הספונטנית ביותר, פשוט ככה.
הגעתי. עליתי במדרגות דרך חדר המדרגות המסריח ונכנסתי, "כאן
גרים בשלווה ובנחת, נעמה, רותי, ויש גם מקלחת" אח, ההומור שלה
ושל סבתא שלה. דפקתי בדלת ואף אחד לא ענה, החלטתי, אני אכנס
ואפתיע אותה, והכל ילך כמו שתיכננתי, כמו שאני יודע שיקרה, כמו
שהיא יודעת שיקרה. נכנסתי לבית וראיתי אותה שם, על הספה. אבל
היא לא הייתה לבד, קובי היה שם, מתחתיה, כששתי רגליה מפושקות
והם מתנשקים ללא הפסק, כאילו בכלל לא שמו לב שאני שם, לפחות הם
היו עם הבגדים, אני חושב לעצמי, ותוך כדי מכחכך בגרוני כדי
לתפוש את תשומת ליבם. "ירון"! נעמה קוראת בהתנשפויות מהירות,
"כן, זה אני." אני עונה באדישות. "ירון, למה לא אמרת שתבוא"?
לא ייאמן שהיא מתייחסת לזה כאילו כלום. "את יכולה להסביר לי מה
קורה"? היא עצמה את העיניים ולקחה שאיפה עמוקה מהאוויר המצחין
שהגיע מבחוץ, "אני לא יכולה להחליט. אתה וקובי." , "מה? את
רוצה גם אותי וגם את קובי? השתגעת"? "לא! אני לא יודעת אתה
וקובי"! , "נעמה, את חייבת להסביר לי מה את רוצה? את לא יכולה
פשוט להגיד לי שזהו? שאת אוהבת את קובי? נעמה, אני מצטער
שהגענו למצב כזה."

חזרתי אל קלינאית התקשורת שלי, שתעזור לי, ובתור למרפאה ראיתי
את נעמה, אבל השתדלתי להתעלם.
"מה אתה עושה פה"? היא שאלה, "אני סתם, באתי לטפל בבעיית ה"או"
שלי." היא נראתה מופתעת ואמרה שגם לה יש את אותה בעיה. "מה"?
לא הבנתי במה מדובר. "אני לא יכולה להגיד..." היא נעצרה. "מה?
מה את לא יכולה להגיד"? לרגע הבנתי מה אמרתי ותיקנתי את עצמי.
"יש דרך אחרת שבה את יכולה להסביר לי"? היא הצביעה עליי ואמרה
"כמוך"!

"או." או זה או זה. או אני או קובי. או אהבה או מריבה, או הבנה
או שנאה. או מסוגל או פוחד. או הב אותך! אני אוהב אותך נעמה!