השחרור לוחץ לי בראש
כאילו סכר של רגשות נפרץ לי בעורק מדומה, מפזר הכל לתוך
הגולגולת שלי, כמו קפסולת גרגרי פרג
פשוט להרגיש,
פשוט להיות שם,
בלי פחד נלווה,
מתעלק.
בלי ציפיות.
בלי עבר הווה ועתיד,
רק הראש ואני,
אין לנו בית, אנחנו כלבת רכוב.

יש לנו חורים בגרביים,
אנחנו מסתננים דרכם,
עיסה דביקה של טפשות ושאיפה לשתלטנות.

מקשי מקלדת ומטריות מבצבצים דרכנו
לביטוי, תעופה והגנה עצמית.

מפלצת ג'לי,
רכוש עשירים נשכח,
מתעבים פינוק יתר, יחד.

מספיק לשמוט כתפיות, אומר לי ראש.
זה לא שווה את זה,
זה לא שווה את זה.
צריך להתחיל להדביק.
מספיק לשבור.
מספיק לצלצל
לסממית המעצבן
שפותח שוב הכל
ואני מתווכחת איתו.
לא, אני קובעת בנחרצות של חוקר:
לא אחדל, כי דם מדמי הוא
באשר יילך, אלך גם אני,
אדבק בו אפילו אם לאבדון יפנו פניו.

התאבדות, מתריעה צ'קלאקתו של ראש.

טפשותו של ראש מרגיזה.
גם הוא, דם מדמי, בשר מבשרי, ובאשר יילך אלך גם אני.
פרפר אני,
חופשיה לעופף ולרצד,
אך חצויות כנפיי.
לאן שלא אפנה ישוסעו,
חלקיי ישמטו בקול רך על הבמה,
תמה ההופעה,
נגמר הקסם.
לפרסטיג' יעלה כפיל [אחד נפוץ, אחד מני רבים] אל הבמה.
לא אני אזכה לתשואות אם כי מעורר הבחילה ההוא,
אלוף ההדחקות.
וכי זכיתי מעודי להביט בקהל המריע?
וכי זכיתי לאהבם? להצטמרר נוכח עיניהם הבורקות?

כעת ברור לי לאן אפנה
ראש מונע ממני ריגושיי אלה.
אפנה בעקבות אהובי, למסעו החורפי בו יהפוך לגולם, תרדמה  למשך
החורף.

אך, מה יהא עליי כשיתפרץ שוב כעסי, ו-כעסו,
וכעסי יהרסני עד היסוד?
כי הפעם לא ימנע זאת ראש ממני
רגליי המטופחות, יעמדו אך הן במקום בו פעם אני הייתי קיימת
אפר רב מתנודד על סביבותיהן
כפות רגליי, אצבעותיי הארוכות הן הזכר היחיד לפרפר שפעם היה
ואהובי, שעודו תינוק, זחל, במחשבתו. גוייתו המפוייחת בסמוך
לרגליי
והכאב אוחז בשאריותיי כשיכור עיקש,
האשמה שהיא דמעות, והכעס שהינו כיווצי שרירים בהבעה מתועבת,
מתערבבים זה בזה חליפות
לאחר זמן, אולי נצח.
אחד הם, כפי שאהובי ואני אחד היינו.
כתאומים סיאמיים, לב אל לב היינו מחוברים,
עד אותו פיצוץ ארור אשר קרע אותנו זה מזו.

ומאז ועד היום, ניצני תקווה גדלים וקמלים בזה אחר זה.
האם קיימים הם באמת, או שמא ראש הוא זה שמשלה אותי בהם, שלא
אתמוטט?
שאמשיך הלאה, עד שימצאני מזור אמיתי ובלתי נדלה?
מה יהא הלאה?
מה יהא עליי?