זו הייתה אחת מהפעמים האלו שבהם את מעשנת קצת יותר מדי.
ממש יום קודם החלטתי להפסיק. קמתי בבוקר, שלא היה ממש בוקר -
יותר צהריים, שתיים עשרה ליתר דיוק.
צלעתי החוצה מהמיטה הסתכלתי בגלי שבדיוק סיימה לשטוף פנים, היה
ברור שהיא מרגישה כמוני.
"נראה לי שאני עושה הפסקה עם הסמים", אמרתי. היא הסתכלה עלי
מנסה לחייך, לפחות ככה היה נראה לי. "ידעתי! בדיוק אתמול אני
ומשה דיברנו, על זה שאנחנו חושבים להפסיק. חשבנו, מי עוד עישן
יותר מדי בזמן האחרון.." היא העיפה מבט אחרון במראה, סידרה את
הראסטות עם האצבעות ויצאה מהחדר. "בהצלחה", היא זרקה לי. בערב
הם כבר ישבו עם באנג בחדר של עדי ומשה. לי זה לקח עוד יום כדי
להישבר. "טוב אז ממחר אני מפסיקה" נשבעתי. הרבה אנשים תכננו
להגיע לבקר באותו יום, אז עשינו מסיבה קטנה. נראה לי שגם היה
אלכהול, אבל אני לא בטוחה. גלי הכינה את כדורי השוקולד
המפורסמים שלה ושמה בפריזר. אחר כך יצאנו לקנות קצת כיבוד וגם
ירדנו לחצי שעה למשרד להעמיד פנים שיש עבודה. בסביבות עשר בערב
התחילו האנשים להגיע ומשה הלך למטבח להביא את כדורי השוקולד.
מתוך עשרים נשארו רק חמישה. "כוס אמא של כל האנשים שנכנסים לפה
ואוכלים לנו את הסמים". קיללתי. גלי הבחינה שנעם הגדול שרוע
בצורה מוזרה על הספה שלנו, כבר די הרבה זמן. "מה? מה היה
בכדורים האלו, מה שמתם שם?" הוא מלמל. נעם הגדול הוא סטרייטג'
שזה אומר בהסבר הארוך שהוא לא עושה סמים, לא שותה אלכהול, לא
מעשן סיגריות ולא שוכב עם בנות בלי אהבה. טוב, אהבה זה משהו
שנתון לפרשנות. כמובן שהוא גם טבעוני וזה לא נתון לשום פרשנות
בכלל. אבל בתקופה ההיא כולנו היינו כאלה- טבעונים אני מתכוונת.
בהסבר הקצר, סטרייטג' זה מישהו שאיבד את ההנאה מהחיים. בכל
מקרה מסתבר שמהצהריים נעם יושב לנו על המקרר ומחסל בשיטתיות כל
פיסה טובה של כדור שוקולד ממולא במתכון הסודי של הבית. טליה
שהייתה לידו מצאה את זה מאוד משעשע, להסיט סטרייטג' מדרכו. אני
לא יכולה להבין, מה כל-כך משעשע בזה שהכדורים שלנו התבזבזו על
מישהו שבכלל לא יודע להעריך את זה. בכל מקרה אחרי שתי כוסות
קפה שחור הצלחנו להעיר אותו ואז הוא ממש כעס. משום מה עלינו.
הוא הלך משם ולא ראינו אותו איזה חודש. עד ההפגנות בועידת
העסקים, שם כמה שוטרים פוצצו אותו במכות. אבל זה כבר סיפור
אחר. בכל מקרה אחרי שהוא הלך התחילה המסיבה. היינו חמישה אחר
כך עשרה ואז שבעה ואז הפסקתי לספור. עשה רושם שכולם נהנים. חוץ
מאבי, שהגיע כדי לראות את יואב והתבאס לגלות שטליה החברה שלו
נמצאת. הוא נשאר בחדר של יואב כל הערב ואנחנו נשארנו בסלון.
לאט לאט אנשים התפזרו אני נרדמתי על איזה מיטה וכשקמתי ממנה,
כמה שעות אחר כך, כבר היה די חשוך בבית. הזדחלתי למקרר המטונף
מקווה שהדלת שלו לא תיפול לי על הרגל. חיסלתי חומוס ישר מהכלי
עם קצת לחם ישן שמצאתי והלכתי לצחצח שיניים. הכל היה נראה לא
ברור. לקח לי המון זמן להגיע עד למקלחת, למרות שהיא הייתה
סנטימטרים ספורים מהמטבח. אבי ישב עכשיו בסלון, מארגן לעצמו את
השק שינה. טליה חפרה במקרר במטבח ונראה לי ששמעתי קול נפילה
ואותה זועקת. נגשתי לעזור לה להרים את הדלת של המקרר ולהרכיב
למקום. בדרך חזרה לחדר היא התחילה לצווח. "ג'וק, ג'וק, תיזהרי
הוא צמוד לך לרגל" מותק כאן זה לא כפר שמריהו, כאן זה
פלורנטין. תגידי תודה שזה לא עכברוש. "תהרגי אותו, תהרגי אותו"
היא קדחה לי בראש. הורדתי את המבט שלי לכיוון היצור הענק
שהתרפס על הרצפה. הוא נצמד לרגל שלי מנסה להתחבא מהזעקות של
היצור המתרפס השני. אבי זינק אלינו מהחדר השני "אני מזהיר
אותך, אם את נוגעת בו יש לך עסק עם מישהו מ'אנונימוס'. את
שומעת."
ומהצד השני "איכס, איכס, תהרגי אותו, איכס. יואב! יואב!" הבטתי
בה לרגע. אחר כך באבי ואז בדלת של הבית מפחדת שהשכנה תפרוץ עוד
רגע להתלונן על הרעש. מה שהיא עושה חמש פעמים ביום. גם כשאין
אף אחד בבית. הצעקות נמשכו. זאת לא הייתה מריבה על הג'וק, זה
בטוח. אני הורדתי את עיני למטה והבטתי  ביצור הנאלח. הוא הרים
את ראשו ופתאום הוא לא היה ג'וק יותר. הוא היה אבי. היה לו גוף
של ג'וק אבל פנים של בנאדם והוא דיבר אלי. יותר נכון הוא איים
עלי. "אם את דורכת עלי אני לא אסלח לך. את תיהי בצרה. תיזהרי!
כל 'אנונימוס' תחרים אותך". אני שונאת איומים. איומים שבנאדם
ישמיע בבית שלו, לא אצלי. בטח שאני לא מוכנה לקבל את החרא הזה
מג'וק. הרמתי את הרגל ובהילוך איטי הורדתי אותה על הראש של אבי
שהסתכל עלי מהרצפה. בבת אחת הסתיימו הצעקות. הנאלחת סתמה והלכה
לחדר מחייכת. אבי נכנס מקופל ועצוב לשק שינה והג'וק חזר להיות
גו'ק. הרמתי אותו עם נייר טואלט וקברתי בשרותים. דווקא תכננתי
לתת לו ללכת. אין לי שום בעיה עם ג'וקים וגם את אבי אני ממש
מחבבת. אני פשוט רציתי שזה יפסק. ממש רציתי להגיד לאבי שאני
מצטערת. אבל זה שיואב מעדיף את טליה, זה אלוהים החליט. לא אני.