1
בהלוויה ראיתי איך מכניסים את הגוף שלו עטוף בתכריכים לתוך בור
באדמה ומכסים.
אחר כך נשארתי עומדת והם חלפו על פניי ועל פני שני אחי
הנותרים: שירה הצעירה ממני בשנתיים ותומר הצעיר ממנה בשלוש
שנים. שלושתנו לא צעירים יותר, וגם לא מבוגרים. אני בת 38, רק
הוא הצעיר ביותר בינינו, בן 25 בלבד, הוא זה שנקבר באדמה.

האנשים שחלפו לחצו את ידי ואמרו משפט מנחם כזה או אחר. לאט לאט
הם נעלמו ונותרנו עומדים שם רק שלושתנו, ואני בהיתי קדימה חזק
חזק ולא אמרתי כלום. יד על כתפי העירה אותי לרגע מהתרדמה, תומר
בא ללחוש על אוזני שהוא הולך. שירה כבר זזה מזמן, לא מסוגלת
להיות בחברתי. כבר יותר משש שנים שלא החלפנו בינינו מילה. תומר
נישק אותי על הלחי והלך. המשכתי להביט קדימה, לבד. לפתע ראיתי
אותה, דמות קטנה עם משקפיים רצה לעברי.

"איחרתי", אמרה. "איחרתי", היא חזרה על זה שוב, יותר בשקט,
כאילו בכך ישתנה המצב.

הסתכלתי לכיוונה ולאט לאט נתתי למבט שלי להתחדד, עד שיכולתי
לראות אותה בבירור. "מה השעה?"
היא שאלה. שתקתי, והיא מיהרה להוציא את השעון מהכיס ולהסתכל.
"שש! השעה שש. חשבתי שזה אמור להיות בשש! איך יכול להיות שכבר
נגמר?"
"זה היה בארבע", עניתי.

עכשיו כשהבטתי בה ידעתי שאני מכירה אותה, אבל מאיפה? מאיפה
השיער השחור הזה עם המשקפיים והפזילה, מאיפה היא כל כך מוכרת
לי, ומה הקשר שלה לאחי הצעיר?

"מי את?" היא שאלה אותי לפתע. "אחותו". היא הושיטה את ידה.
"נעים מאוד, אני איילה, אני חברה של שירה מהעבודה. חברה טובה.
אני מאוד מצטערת על האובדן שלך".  

2
איילה! לעזאזל! מאתיים שנה יעברו ואני לא אשכח אותה. ברור
לגמרי שהיא לא זוכרת אותי. כמה זמן עבר? אני עושה חישוב מהיר:
13 שנה מאז ראיתי אותה בפעם האחרונה.

"הוא היה מאוד צעיר, לא?" היא שואלת.
"כן", אני מהנהנת.
"בן עשרים וחמש בערך, לא?"
"בערך".
"אני זוכרת אותי בגיל הזה", היא אומרת ומסדרת אחורה בתנועה
מוכרת את השיער שנפל לה על המצח. "בדיוק אז עברתי לגור עם החבר
שלי, בדירה בדרום תל אביב".

לא! אני צועקת עליה בלי קול. לא עם החבר שלך. עם החבר שלי.
החבר שהיה שלי עד שאת הגעת ולקחת אותו ממני. "מרגש", אני אומרת
לה. "זה היה פעם ראשונה שגרת עם חבר?".
"כן. היה מאוד מרגש. אני זוכרת כששכרנו את הדירה ביחד, זה היה
אחד הרגעים הכי יפים בחיים שלי. את יודעת, לא דירה גדולה,
אפילו די חור. אבל הייתי כל כך מאוהבת. את זוכרת איך זה?".
"כן. אני בגיל הזה בדיוק נפרדתי מחבר", אני זורקת לה רמז.
"גרנו עד אז ביחד, בדירה דווקא מאוד נחמדה בצפון העיר".
"זה בטח היה לא קל. את עזבת אותו?"
"לא. הוא נפרד ממני. הוא התאהב בידידה שלו".
"קשה", היא עונה לי בהזדהות מזויפת.
"כמה זמן הייתם ביחד?"
"ארבע שנים", אני עונה. "ואת?"
"מה?", היא מסתכלת עלי מבולבלת.
"כמה זמן את היית איתו?" אני יכולה עכשיו לראות את הפנים שלו
מול העיניים שלי, הגבר היחיד שאי פעם אהבתי.
"התחתנו".
אני בולעת רוק מקווה שהיא לא שמה לב. "ילדים?"
"שניים. בן ובת. הבכור בן 11 והבת בת תשע וחצי". היא צוחקת.
"דומים לך?"
"הבת כן. הבן הוא השתקפות של האבא שלו".

3
אני מרגישה סחרחורת בכל הגוף. הבחורה שניפצה לי את החלום גם
חיה אותו. את החלום שלי. אני מתיישבת על הארץ ליד הקבר.

"את בסדר? אפשר להביא לך משהו? יש לי בקבוק מים באוטו אם את
רוצה..."
"לא, לא צריך", אני אומרת ושולפת סיגריה מהתיק. אני מציעה אחת
גם לה.
"הפסקתי", היא אומרת. "כשנכנסתי להריון. אבל תראי אותי מדברת
פה על עצמי, כשאת בדיוק שכלת את אח שלך. הייתם קרובים?"
"מאוד. מכל המשפחה היינו הכי קרובים. ולא אכפת לי שאת מדברת על
עצמך, זה קצת מסיח את דעתי. את יודעת... יהיה לי את כל החיים
להתמודד עם המוות". "שירה דיברה עליו הרבה. היא מאוד אהבה
אותו".
"כן? אני חושבת שגם הוא מאוד אהב אותה".
"את האמת, זה מוזר, אבל בכלל לא ידעתי שיש לה אחות. אני לא
זוכרת, אני מתכוונת לא שמעתי אותה מדברת עלייך".
"אנחנו לא כל כך בקשר".
"למה?"
"אני לא ממש יודעת. כשהיינו ילדות היינו ממש קרובות,
וכשגדלנו... לא יודעת. הלכנו בכיוונים שונים. פעם אחרונה
נפגשנו באיזה ארוחה משותפת, משהו שהוא אירגן", אני מצביעה על
הקבר, "ופרצה שם מריבה. אני כבר לא זוכרת על מה היא היתה, אבל
זאת היתה מריבה די קשה, ומאז הפסקנו לדבר".
"זה חבל", היא שולחת יד ולוקחת סיגריה מהקופסה שלי. "אולי בכל
זאת רק אחת..." אני מושיטה לה את המצית.
"את מאושרת בנישואים שלך?"
"האמת? מאוד! הוא אהבת חיי. אני יודעת שזה נשמע כמו משהו
שאנשים סתם אומרים, אבל אנחנו כבר 13 שנה ביחד ואני מאושרת על
כל יום".
"והוא אוהב אותך?"
"מה זאת אומרת? כמובן, אני חושבת ככה. הוא לא בנאדם כזה שמביע
רגשות, אבל אני מרגישה שכן".
"מוזר", אני אומרת ונזכרת בו. איתי הוא דווקא הביע רגשות. כל
יום הוא היה אומר לי שהוא אוהב אותי. כמה פעמים ביום. היה לו
מאוד חשוב שאני אדע את זה. אפילו אחרי שנפרדנו, כשהוא כבר היה
איתה ולא סיפר לי, אפילו אז הוא עוד אמר שהוא אוהב. אז שמעתי
עליה וניתקתי קשר. מאותו רגע לא חזרתי לדבר איתו. בהתחלה עוד
פגשתי חברים שלו ברחוב, והם היו מספרים לי עליהם; הם ביחד, הם
מאושרים, הם עברו לגור ביחד בדרום תל אביב, ממש ליד איפה שאני
עברתי לגור. פעם אחת אפילו ראיתי אותו ברחוב. הייתי עם
האופניים ופשוט המשכתי לנסוע ישר לתוך רמזור אדום. כמעט עשיתי
תאונה.

4
"את נשואה?" היא קוטעת את המחשבות שלי.
"גרושה".
"ילדים?"
"לא".
"למה? אם זה בסדר שאני שואלת. לא רצית, את לא רוצה ילדים?"
"זה לא שלא רציתי, פשוט היה לי חשוב לעשות אותם עם מישהו שאני
אוהבת. עם בעלי לשעבר איכשהו תמיד הרגשתי... אני חושבת שאף פעם
לא ממש אהבתי אותו".
"זה עצוב", היא מכבה את הסיגריה וזורקת את הבדל לשיחים, הוא
פוגע בעלים ועף חזרה, נוחת ישר על הקבר הפתוח. אני עוקבת אחריו
ומחכה לראות מה היא תעשה עכשיו. היא לא שמה לב אפילו.
היא מנערת את המכנסיים שלה. "אהבת פעם מישהו?"
"פעם, מזמן", אני עונה, "כשהייתי בת 25".
"ומאז?"
"מאז לא. הוא היה אמן", אני זורקת לה עוד רמז, "היה עושה פסלים
מדהימים, בעיקר מחימר".
"וואו. זה נשמע נחמד". היא כנראה מעמידה פנים, אין סיכוי שהיא
לא חיברה עדיין. "מה השעה?" היא שואלת פתאום, ולא מחכה לתשובה,
אלא בודקת לבד. "שבע! אני צריכה לזוז. הוא אמור לבוא לאסוף
אותי עכשיו. אני עוד רוצה... אני לא אספיק. תוכלי לומר לשירה
שבאתי? אני אגיע בימים הקרובים לשבעה. תמסרי לה, בסדר?"

אני מהנהנת. היא מסדרת את הבגדים ומתחילה ללכת. "איילה!" אני
צועקת אחריה והיא מסתובבת.
"הוא עוד מפסל?".
"מי?" היא שואלת.
"מיכ... אני מתכוונת - בעלך".
היא מסתכלת עלי רגע בשקט. "אני חושבת שאת מתבלבלת. הוא אף פעם
לא פיסל. אני ממש חייבת לזוז עכשיו. משתתפת בצערך, באמת".