נלי לא בסדר. זה מה שהרופאים אומרים. כולם מדברים על הסם החדש
הזה. התרופה החדשה, דיטרמתיל תלודמיד, שיכולה לפתור לה את כל
הבעיות ולהתיר את סבך הקשרים שיש לה במוח.
נלי כבר לא מאמינה בשום דבר . כבר הפסיקה להאמין שהאבחון של
הרופאים מלכתחילה היה נכון והיא פשוט נאחזת באבא שלה שמסכים
שתקבל רק תרופות מהדור הישן-ככה היא לא לוקחת בינתיים סמים,
דבר לא משחק לה עם התודעה שלה, אולי רק כוס יין אדום של ארוחות
שישי.
קידוש נהיה עניין של מה בכך...
מה לא איבחנו הרופאים? הפרעת אישיות גבולית, מניה דיפרסיה,
UP&Down, אובססיביות, סכיזופרניה, אישיות סכיזואידית, קצת
סוציופתיה. נלי הפכה לאבחון. ועכשיו היא לבד.
היא לא בדיוק לבד יש עוד כמה אבחונים שמחוללים ריקודי רופאים
סביבה, הבעייה שלנלי הם פשוט לא מספיק יציבים, היא כן לבד רוב
הזמן , כל הזמן.
עכשיו עם החוק החדש הזה יעיפו את כולם לרחוב ויקוו שהם יסתדרו,
כמו חתולים. הם יצטרכו להתחמם ולהתכרבל על איזה מנוע.
רק אם הם ידרסו בגלל איזה מנוע מוטען יטפלו בהם אולי הפעם
ברצינות. נלי דווקא מרוצה מהחוק החדש היא שמעה עליו רק אתמול.
מיד היא באה לספר לי (היא מאושפזת יום ויכולה לברוח מתי שהיא
רוצה). זה הלך בערך ככה:
"יש חוק חדש אני יוצאת לחופשי, הדברים שלי כבר ארוזים אני באה
אליך מחר לכל השבוע מתאים?"
"את לא יכולה זו רק הצעת חוק זה לא רשמי יש עוד קריאו-"
"זה לא משנה. אל תפריע לי. אל תהרוס לי. אני חופשיה, אתה לא
מבין? מתי היית חופשי בפעם האחרונה? אתה מחכה לי שאני אשחרר
אותך כדי שתוכל להרגיש?"
"אני לא רלוונטי בעניין הזה,אני דואג לך. ואני היחיד שהוא לא
המשפחה שלך אל תשרפי גם את הקשר הזה תקשיבי לי רק הפעם רק
הפעם"
"להקשיב לך? להקשיב? נראה לך שאני יודעת להקשיב? נראה לך שאני
באברבאנל בגלל שאני יודעת להקשיב? אתה לא יודע שמשוגעים לא
יודעים להקשיב? למה לי לרצות להקשיב לך בכלל? אתה כזה קשה...
אתה הורס לי את החיים, תאמין לי, הכל בסדר... אני הולכת על
זה."
"נלי על מה את הולכת יא משוג- -אה- הממ תקשיבי לי עדיין אין
חוק תישארי שם אני אבוא אלייך מחר ונתכנן משהו אחר מה את
אומרת?"
"כן. תישאר אתה שם, ואני אבוא אליך. נתכנן משהו... צריך לתכנן
משהו. אני דואגת לך... אני דואגת לי וגם קצת מפחדת. אני עומדת
לנסות תרופה חדשה שאמורה לשנות לי את החיים."
"תראי אברבאנל זה בית חולים עם שם ממש טוב. אחוז ההתאבדויות
ירד שם פלאים. אני חושב שכדאי לך ללכת על זה!!!"

ואז אני אומרת: "תקשיב, אני אוהבת אותך. ידעת את זה?"
ובינתיים אני חושבת על מה הוא חושב עלי. הוא יכול לאהוב
משוגעת? לא שאני רואה את עצמי רק ככה. העצמי שלי חופשי ומורד
ואני יכולה לעשות כל דבר שאני רוצה ברגע נתון, רק שזה לא מסתדר
לכמה אנשים (שאני עוד אטפל בהם) ואני צריכה בזמן האחרון יותר
מדי להסביר את עצמי.
רק אותו אני אוהבת אבל אם אני אומרת לו הוא מתחמק באלגנטיות אז
זה הפך למן טאבו כזה , משפט שאני אוהבת לומר ופשוט אסור לי
להגיד לו ...
כאילו שאם הוא יודה בזה שאני אוהבת אותו הוא יהרוס לעצמו נתח
נכבד בחיים שלו, ויצטרך לוותר על חיים מהוגנים. חבל.
מחר מתחילים עם התרופה החדשה מעניין מה יהיה איתי .
"אייל, מה נראה לך שיהיה איתי? נראה לך שיסגרו אותי באיזה
כלוב?"
"נלי, הרופאים הכי טובים אומרים שהתרופה משפיעה תוך שבועיים את
צריכה קצת סבלנות ואני לא רואה את זה ככלוב, יותר מן שלב מעבר.
מילה של אייל תני בהם קצת אמון."

יום ראשון בבוקר. אבא עצבני. הוא צריך לעבור באבארבנל לפני
העבודה ויש פקקים. הוא לא רוצה את התרופה החדשה בכלל. מה
ההתעקשות הזו על ערכים ישנים? מה הוא רואה בעיר הזו שאני לא
רואה?
אז אני במושב האחורי, רזה, מכורבלת בתוך שמיכה מלוכלכת, מרגישה
חרא.
יש לי שבועיים בתנאים סגורים בגלל התרופת מחקר הזו. אתמול אמרו
לי שאני חלק ממחקר שזה כבר נוסה על בני אדם אחרים במסגרת המחקר
ואפילו עזר להם מאוד. אבל שבועיים להיות סגורה עם כל המשוגעים
האלו ובלי לראות את אייל כל יום איך אני אשרוד? חותכים את
הכנפיים ואז אולי יצמיחו לי מחדש איזה כנפיים אני מקווה שהן
תהיינה מספיק גדולות כדי לברוח לפרוח. אבל אבא עצבני זה מלחיץ
אותי אולי אבא צודק? כמו בשיר של גלי. ("כך אבי הטוב אמר לי
כשהייתי בת עשרים".)
היה קשה להיפרד מאמא. למרות שאנחנו לא מסתדרות. היא דאגה לי
ולקחה אותי לסרטים כשהייתי בבית. זה קצת כמו בצבא עכשיו. כל
פרידה כמו הפעם הראשונה. אנשים לא מאמינים לי שאני זוכרת איך
הייתי תינוקת בבטן של אמא. איך היה שם חמים ונעים (לא כמו
עכשיו, קר גם עם השמיכה באוטו בבוקר חורפי עצוב כזה). אני
זוכרת איך פתאום הידיים המבוגרות המחוצ'קנות של הרופא הזה
הוציאו אותי וחשפו אותי לאור של המחלקה. ואיך רציתי להיכנס
בחזרה ולהישאר שם לתמיד, ואיך בכל זאת הוציאו אותי וחתכו את
חוט הטבור (זה כאב!!!) והפרידו אותי מאמא לתמיד. קצת כמו
עכשיו.
והכי מעצבן שעכשיו כל הפנים לא מוכרות. בגלל התרופה החדשה
קיבלתי גם צוות מטפל חדש... מהתחלה אני צריכה לגרום להם להכיר
אותי אין לי כוחות . אני רוצה את אייל לידי אבל הוא
באוניברסיטה וגם אם לא היה אסור לו לבוא להיות איתי בגלל
האטימות של מר אבארבנל.

"קר, אה?" שואל אבא שלי מהמושב הקדמי. יש לו איזו שבירה בקול,
אבל לפחות הוא דיבר. או שזה יותר רע שהוא דיבר. אני לא עונה.
"אין לך פה?" הוא שואל. איזה מעצבן!
בהיתי.
הוא שלח את היד שלו מהמושב הקדמי והכאיב לי בכתף, אחר-כך הרפה.