הכל התחיל בשיחת הטלפון של רוית. השעה הייתה עשר בלילה קיצי
וחם. עבדתי על המחשב על הכתבה שעסקה בכנרת חולת-הסרטן אניה
קוז'ק. הייתה זו המוסיקה שעצרה את מחלתה. האויר בחדר העבודה
הדחוס שלי היה טחוב, אז קמתי ויצאתי למרפסת שממשיכה את חדר
העבודה בשביל סיגריה. לקראת סוף הסיגריה שלי צלצל הטלפון,
זרקתי את הסיגריה החוצה ומיהרתי לענות. הילדים ישנו ולא רציתי
שיתעוררו. גם אלה ודאי נרדמה כבר עם הספר שלה, היה לה יום
עמוס, ובדרך-כלל היא לא הייתה בבית לפני שתים-עשרה, ואם כן,
היא עוד הייתה עוברת על התיקים של המטופלים שלה, היא היתה
מסורה לעבודתה.
הרמתי את השפופרת של הטלפון הלבן הישן. "הלו?"

בהתחלה לא ענה לי שום קול, שמעתי נשימות קטנות מהעבר השני, ואז
היה זה קולה, אותו לא זיהיתי בהתחלה: "אמנון?"

"מי זה?" שאלתי, הקול היה מוכר ורחוק בו זמנית. איזה כלב נבח
בחוץ. הטלביזיה דיברה מהחדר השני, זה עוזר לי להתרכז בעבודה,
ככה. במוחי ניסיתי לנחש לפשר הקול. הוא היה מוכר, אחרי הכל.
"אמנון, זה אתה?"
"כן". עניתי. נשמעה אנחה של סיפוק מהעבר השני. "כמה טוב לשמוע
את הקול שלך."

"רוית? רוית?" שאלתי מוכנית, זיהיתי את הקול.
היא לא ענתה בראשונה. הכלב הזה הפסיק לנבוח. נשארה השתיקה
והזמזום של עמוד החשמל מבחוץ, מושך אליו פרפרי-לילה שחיפשו את
האור, וחרקים קטנים אחרים.
"רוית? זו את?"
"התגעגעתי אליך כל-כך, אמנון. אני לא מאמינה שאני שומעת את
הקול שלך... אחרי כל-כך הרבה זמן. "
"איפה את? הכל בסדר?"
"השתחררתי מהמחלקה היום, אמנון. אני עכשיו לבד בדירה. אין בה
אפילו ריהוט, אבל להתקשר אליך זה הדבר הראשון שעשיתי. אני לא
ידעתי איך תגיב. אל תנתק."
"לא... זה פשוט כל-כך מוזר... לא ציפיתי לשמוע ממך..."
"הנה אתה שומע אותי. בוא ניפגש... יש לי משהוא לספר לך. אני
חייבת לראות אותך. זה משהו לא לטלפון... בוא ניפגש עכשיו
,אמנון."
"רוית... השעה מאוחרת. יש לי אשה וילדים עכשיו. אני לא יכול
פשוט לבוא באמצע הלילה... "
"בטח שאתה יכול, אתה חייב. אתה חייב לשמוע מה שיש לי
להגיד..."
"זה לא עוד אחת מהשטויות שלך, נכון? את לא אומרת את זה רק כדי
שאני אבוא?"
"אמנון! קצת אמון, תבטח בי. אתה פוגע בי ככה. אני אף-פעם לא
שיקרתי לך, אף פעם. בוא ניפגש בחצר הישנה של בית-הספר, אני
אהיה שם עוד חמש דקות. במכונית לא יקח לך יותר מעשר דקות
להגיע. בשבילי..."
"טוב, אני לא מאמין שאני עושה את זה. תחכי לי שם, אני תכף
אגיע."
הנחתי את השפופרת על כנה.

האמת היא שלא ידעתי מה לחשוב. רוית ואני יצאנו ביחד כל התיכון.
זאת אומרת, לפני שש-עשרה שנה. היא הייתה האהבה הראשונה שלי
ואולי גם הסיבה שהפסקתי להאמין באהבה.
אז אישפזו אותה, בתקופה שקצת התרחקנו אחרי שהיינו אחד בצל השני
יום יום למשך שנתיים בערך. בכל מקום שהיא הייתה, גם אני הייתי,
ובכל מקום בו אני הייתי, גם היא הייתה. אחד בתוך השני. היו לנו
המקומות שלנו (כמו החצר הישנה של תיכון "רוט"), השירים שלנו,
הרגעים שלנו. אבל אז באה גם הפרידה שלנו, ושברון-הלב שלנו,
והבדידות שלנו, והמחבואים שלנו. כשפגשתי את אלה כבר לא הייתי
אותו הדבר. אבל עדיין, לשמוע לפתע את קולה בטלפון, בתקופה
האחרונה לא הכל היה תקין וגם נוצר ריחוק די גדול ביני לבין
אשתי. כל הסיבות הרגילות: אחרי שהיא ילדה את יוני הפסקנו לשכב
כמעט לגמרי ולכל אחד הייתה העבודה שלו. למרות ששניניו בחרנו
עבודות שאנחנו אוהבים, נדמה שעכשיו הן היו רק תירוץ, ושעות
העבודה הרבות גם היו השעות שלנו לנשום אחד בנפרד מהשני, כי מה
שהיה כשהיינו ביחד זה רק מתח, מתח נוראי והרבה עצב.
ועכשיו, שיחת הטלפון הזו האירה בי לפתע רגשות שחשבתי שכבו, כמו
רמצים של סיגריה, שכשהיא נזרקת על האדמה מתעוררים לחיים חדשים,
גם כמו גחליליות שהלילה מעיר. כל השאלות, כל הבדידויות, כולן
חזרו אלי לפתע. חטפתי את מעילי השחור מהמתלה, לקחתי את המפתחות
של האוטו מהשולחן, ויצאתי אל ליל השימורים החם.



רוית היפה, יפה-יחפה, הפעם עם נעליים, שיער חום עד הכתפיים,
בתוך מעיל גשם אפור, בחצר המוארת רק באור כוכבים, חצר בית-הספר
הישנה. חניתי לא רחוק.

"אמנון!" היא נראתה יפה ומוחשית, הידיים שלי אחזו את הידיים
שלה ומיהרו להיפרד, משהו בתחושה ההיא של בשר.
"רוית! עברו שנים! איך את נראית. טוב לראות אותך." התחבקנו,
גופותינו מכירים את האהבה הישנה שעלתה בהם, בו-בזמן מבוגרים
יותר, למודים חיים אחרים.
"בואי נלך לצד," אמרתי לה, והלכנו למקום חשוך מעט יותר, לא
רציתי שאף אחד שמכיר אותי ואת אלה יראה אותנו, למרות שלא הייתי
מוכן להודות שיש איזה סכנה במפגש הזה, אבל אתם יודעים מה אנשים
חושבים. אני לא ידעתי מה אני חושב.

נזכרתי לפתע איך חתכה את הורידים שלה. התעוררתי באמצע הלילה
בהרגשה שמשהו לא בסדר. הרמתי את הראש מהכרית ומצאתי לידי להב
מלוכלך בדם כהה, שנראה שחור בחושך. היא ישבה לידי, מתייפחת,
חרישית לחלוטין. מעט מאוחר יותר איבדה את ההכרה שלה, והעיניים
השחורות נעצמו. פחדתי מאוד שתמות.
תמיד היא סימלה בעבורי משהו ארעי שתלוי בין חיים ומוות, משהוא
שאתה חייב לדאוג לו באופן תמידי, אפרוח חרד. משהו שאנשים
רגילים מנפצים,  זכוכית סדוקה ושבירה.

"אמנון," היא אמרה, מנסה לגשר על כל פער בין-אישי. היא רצתה
להגיד תגיד לי שאתה אוהב אותי. לא ראיתי אותך כל-כך הרבה זמן,
הייתי אומר לה. "אני חייבת לספר לך משהוא, אבל אתה חייב
להקשיב. תשמע אותי. אתה זוכר את הערב ההוא אחרי הנשף של
בית-ספר?"
"כן," עניתי. זכרתי היטב כי לא הלכנו לנשף, לא היינו שם בכלל
עם כל התיכוניסטים הרגילים, עסוקים באהבות ושנאות שיחלפו או
אולי ישתנו, או אולי ישארו בדיוק אותו הדבר. אנחנו לקחנו את
המשאית של אבא שלי והגענו עד למקום שקראנו לו "האגם" למרות
שהיה רק שלולית גדולה בחורשה שליד הכביש, והורדנו שנינו את
הבגדים...
"אתה זוכר מה עשינו בתוך המים? אז אתה חייב להקשיב..."
העור שלה היה עור-ברווז, הפיטמות ורודות וזקורות, היה לה מהעור
ריח של בושם טבעי, למרות שהאויר היה כבד. המים היו קרים
להקפיא. אני התקרבתי אלי מתחת למים, טעמנו את השפתיים האחד של
השני, אכן הרגשנו כל-כך קרובים, והרגשתי רחוק ואבוד, וידעתי
שאני לא יודע דבר, ולא היה אכפת לי. הירח הזדהר לו בחלל כמו
איזו מנורה גדולה, והכוכבים גם הם הסתכלו, כל החיות ששרצו
באיזור הפסיקו את נשימת-חייהם כדי להאזין למוסיקה של הלבבות
שלנו שדפקו בקצב אחיד. היד שלי חיפשה אותה עכשיו, חושפת את מה
שהיה חשוב באמת, אבל כל-כך עצוב וממכר באותו הזמן. איזה חולשה
שתלטנית שולטת בנפש, שאפשר להחביא ביום, אבל בלילה קשה יותר
לשמור בכלוב! לפחות בלילה הזה.
"איך אפשר לשכוח," אמרתי לה. "אבל אחר-כך הכל נהיה כל-כך
מבולבל..."
"לא, תקשיב," היא אמרה. "אתה לא תרצה להאמין לזה כי אתה חושב
שאני משוגעת לגמרי. משוגעת. כן. אבל... באותו הלילה נכנסתי
להריון. ולא עשיתי הפלה למרות שכל-כך, כל-כך רציתי. וילדתי את
הילד הזה. וקראתי לו עמי. כמו שתמיד אמרנו שנקרא לילד אם יהיה
לנו... אז זה מה שהיה. ומסרתי אותו לאימוץ. לא יכולתי לטפל בו.
הוא בן שש-עשרה וחצי עכשיו, והוא יודע שהוא מאומץ. אמנון, אני
רוצה שנלך לראות את הילד שלנו ביחד... אתה חייב לבוא..."

לא רציתי להאמין. קודם כל, איך מבשרים לאישה שלך ולילדים שלך
שיש לך ילד מחוץ לנישואין? העובדה שלא ידעת, יש בה כדי להפחית
מגודל המכה? אנשים מחפשים יציבות בחיים שלהם, אנשים סמכו עלי
כבעל וכאב, והנה משהוא שאמור לזעזע את אמות-הסיפין של עולמם.
אחר-כך הדמיון כבר פועל לבד. זה כל-כך רגיש. אני חשבתי שאלה
תעזוב אותי, כבר לא היה אכפת לי שתעשה את זה, אולי הנה התירוץ,
אבל לא רציתי שזה יהיה מהסיבה הזאתי, לא רציתי להיות הרע. לקח
לי זמן לשים לב, שעד אז חשבתי רק על עצמי. בסוף לא יכולתי
לחשוב על שום דבר אחר מלבד על רוית ועל כל התחושות שאצורות בה.
היא האמא, נשים הן יותר אמוציונליות מגברים, ואלוהים יודע מה
המצב שלה עכשיו, הוא בטוח יודע איך זה היה לפני חמש-עשרה שנים
כשהיא איבדה את הקשר האחרון שלה למציאות, והועברה לבית-החולים
לחולי נפש כדי לנסות לשכנע אותה להישאר איתנו בצד של החיים.
היא התחילה לבכות. זיהיתי בבכי הזה את אותו בכי חרישי, רק
שהפעם חיבקתי אותה.
"אתה בטח כועס עלי... אני כל-כך טיפשה..." ואני לא עניתי כלום,
רק הוספתי לחבק אותה. האיפור שבעיניה נזל, האייליינר שלה נמרח
לגמרי, נאה... היא תמיד הייתה גם בלי איפור. היא התהדרה למסור
לי את הבשורה הזו. ראיתי שהיא לא מהחומר של אמהות, למרות
שאינני יכול לשפוט בכזה דבר. פשוט הרגשתי מרוקן מכל הרגשה,
לא-נעים, רגעים מביכים ביותר, ואהבה ישנה ופגועה המביטה מהצד.

הרגשתי שהלילה, וחצר בית-הספר הישן וכל מה שאי פעם היללנו
בשמו, והתאהבנו, התאכזבנו, ואיכזבנו, קורא אלי לעשות מעשה.
כאילו דיבר בלשון הזו: איך אתה נותן לילדה הזו לבכות עכשיו?
אין בך שום חוש של אחריות? ומה עשית כשהיית נער, ואתה עדיין
כל-כך טיפש? גם עכשיו אתה עומד לשתוק? לא להחליט?
"תקשיבי... אני מה-זה גרוע בדברים כאלו. אם רק תפסיקי לבכות...
את לא עשית כלום. כן, זה הלם. רוית, אם יש משהו בכל העולם הזה
שאנחנו חייבים לעשות- זה לנסוע לראות את הילד הזה, הבן שלנו.
עמי. איך אמרנו שנקרא לילד שלנו בשם הזה? עכשיו יש ילד... מה
עושים? "
ואז סוף-סוף היא הרימה את ראשה וניגבה את הדמעות שלה: "תשאיר
אותי לבד עכשיו אמנון." עיניה השחורות אמרו.

"טוב," עמדתי ללכת.
"לא, תישאר איתי..." היא נצמדה אלי ביתר-שאת. זה מעין
מבוי-סתום. "אל- תלך. אני לא יודעת מה אני רוצה." אז היא לקחה
נשימה עמוקה ועיניה שוב פגשו את שלי, ואומרים שהעיניים הן ראי
הנשמה.
"אתה באמת רוצה לנסוע לפגוש אותו?"
"כן," אמרתי. "באמת."

"גם אני," היא אמרה.



"איפה היית?" שאלה אלה קצרות, ישירות בדרכה, כשהגעתי.
"נסעתי לטייל קצת, כדי להתאוורר ולקבל רעיונות לכתבה."
"אל תשקר לי, איפה היית?"
נכנסתי למטבח, גבי מופנה אלי, משתדל לשקר ולגרום לה להאמין
באותו הזמן.

היא תפסה אותי והפנתה אותי לעברה. "איפה היית?"

דן, הגדול, עמד במדרגות. "אמא. אני לא יכול לישון." היא רצה
אליו, חיבקה אותו, דיברה על ליבו, והחזירה אותו לחדר. לאחר
דקה, היא חזרה אלי, והפעם דיברה בקול שקט שאי אפשר היה לטעות
בכעס ובמתח הרבים שהיו אצורים בו:
"נבל שכמוך. איך אתה יכול לשקר לי בפנים?"
"יש דברים שאולי לא היית רוצה כל-כך לשמוע," פלטתי.
"מה? מה?"

לקחתי אותה בשיא האיפוק והושבתי אותה על הספה. "עדיף שתשבי,"
וגם אני התיישבתי. היא לא אמרה דבר, רק הביטה אלי בעיניים
כאובות, הלומות. מחכות.

"את זוכרת את רווית יחיד? החברה הראשונה שלי. סיפרתי לך
עליה."
"לא דיברת על שום דבר חוץ ממנה בשנה הראשונה שהיינו חברים. מה,
חשבת שאני יכולה לשכוח?"
"חכי רגע עם ההתלהמות שלך. תנסי להקשיב לי. אני יודע שהמצב
שלנו בקאנטים, ואנחנו כבר הרבה הרבה מדי זמן לא מדברים. גם לי
כואב. אין לי כוח לשקר לך."
"מה?"
"פגשתי אותה היום..."
"או לא..." ספקה אלה את פניה בידה, כאילו איזה שברון-לב לו
ציפתה התממש.
"לא... לא שכבתי איתה או כלום. איך אני אספר לך את זה? אין
דרך."
"תספר לי מה?"
"אלה, לפני שש-עשרה שנה רוית נכנסה להריון. אני לא ידעתי מזה,
לא היה לי מושג. היא לא סיפרה לאף אחד. הוא צריך להיות בן
חמש-עשרה וחצי עכשיו."
"בן-זונה!!!" התנפלה עלי אלה וניסתה לשרוט את פני, אחרי מאבק
קל, שהוכיח את הביטוי "המין החלש", כי עם כל כעסה, הצלחתי
להטיל אותה על הספה ללא מאמץ, ולאחוז במפרקי ידיה. מעולם לא
ראיתי אותה ככה, בשיער פזור והכפתור העליון של חולצתה פתוח,
וכולה אדומה ודומעת ומנוזלת.

"שש.. את תעירי את הילדים..."

"אלה, אני והיא ניסע לפגוש אותו."
"אם תסע, אנחנו גמרנו. רק תדע, שאתה שובר את המשפחה הזו ופוגע
באשתך ובילדים שלך, אם זה משנה לך משהו בכלל... אתה בכלל לא
שכחת את המשוגעת הזאת. אתה תמיד רצית אותה, לא אכפת לך ממני
בכלל. אם היה לך אכפת, אם היה לך אכפת... תסתלק מפה, אני לא
רוצה לראות את הפרצוף שלך..."

"אלה, את תעירי את הילדים, בואי נצא החוצה, נמשיך את הויכוח
הזה ככה שאף אחד לא ישמע!"
תפסתי אותה ביד ויצאנו כמעט בריצה אל האדמה ואל החושך של הלילה
והשדה, שהואר רק באור של המרפסת שלנו, מעגלי-אור. מכונית רחוקה
נשמעה על הכביש.

"אלה, נרגעת קצת? אין לי ברירה. זה משהו שאני יודע שאני חייב
לעשות ואני מבקש ממך להיות הכי סבלנית בעולם בקטע הזה..."

"קל לך לבקש ממני סבלנות. כי אני סבלתי, סבלתי הרבה בגללך...
אני כבר לא אוהבת אותך יותר, מצדי שתלך אל ה... זונה הזו ולא
תחזור. אם אתה כזה גבר שלא איכפת לו... תראה איך אני בוכה
לפניך, תראה איך אני מתחננת ממך... למה אתה לא יכול פשוט לשכוח
מהילד הזה, לעזוב את האשה הזו... מה הקשר שלה לחיים שלך? עברו
שש-עשרה שנה, שש-עשרה שנה מאז שאפילו דיברת איתה. פתאום היא
צצה לה שוב בחיים שלך ומבקשת שתזרוק הכל, כל מה שיש לך ותהיה
שם בשבילה. מי יודע אם בכלל יש ילד? אולי היא ממציאה את זה,
אולי זו אחת הדלוזיות שלה, אולי זה רק צרות? מה אתה יודע עליה?
מה ידעת עליה? בבקשה אמנון... אני מתחננת... אל תתקשר אליה...
בוא נשכח מזה... מה הטעם? "

"אני נוסע ביום שישי. תעשי מה שאת רוצה."



"קיבלתי את הכתובת ממשרד הרווחה. בדרך-כלל אין סיכוי לקבל את
זה, אבל אמרתי להם שאני מכירה את המשפחה ואיבדתי את הכתובת.
כנראה מזכיר חדש או משהו כזה, בכל מקרה... גם את הטלפון
קיבלתי. האבא החדש שלו ניתק לי בפנים שלוש פעמים, עד שהוא
הסכים לדבר איתי בכלל. גם אז הוא קרא לי בכל שם גנאי שאי-פעם
הומצא, אבל לא איכפת לי. אני מאושרת. אתה איתי ואנחנו נוסעים
לפגוש את הבן שלנו. נכון זה נשמע מצחיק, הבן שלנו?"

"אני מצטער, אבל אני לא שותף לאושר הפתאומי שנפל עלייך. אני
מודה שזה מעניין אותי לדעת איך הוא נראה, אבל הייתה לי סצינה
נוראית עם אשתי. את השטן בשבילה. המצב בבית לא הכי טוב
בכל-מקרה. אם את רוצה לדעת."

"אני כל-כך שמחה שאנחנו נוסעים לשם עכשיו. אתה חושב שהתלבשתי
מתאים?"
"אני לא רגיל לראות אותך לובשת חליפה. לא ראיתי אותך כל-כך
הרבה זמן. אני לא בטוח שזה כל-כך חכם מה שאנחנו עושים. בכל
מקרה יהיה לנו קצת זמן להרהר בזה, אני אשתדל לנסוע לאט. זה
יהיה לפחות חמש שעות, עד אילת."
"אתה רוצה להזמין אותי לארוחת-בוקר? אני מאוד רעבה כי לא אכלתי
כלום כל אתמול. רק חשבתי על עמי, אם הוא דומה לך או לי. הנה,
הבטן שלי מקרקרת."
"כמו עורב, בואי נעצור עוד מעט בתחנת הדלק יש שם מסעדה שאמורה
להיות טובה. חבר שלי סיפר לי עליה ועדיין לא בדקתי איך זה. אני
צריך גם למלא דלק. הנה המד-דלק, אנחנו נוסעים כבר חמש דקות
מתחת לקו האדום. לך אף פעם לא היה רשיון, הא?"
"לא. וזה די מעצבן, כי תמיד רציתי לנהוג. אבל הם לא רוצים לקחת
את הסיכון שאני אדרוס איזה ילד או שאני אסע בלי לקחת את
התרופות שלי."
"הממ... מה עם זה, באמת? את לוקחת אותן?"
"הרופא שלי רשם לי פבוקסיל, אלטרול וואליום. יש לי קצת מכל
דבר."
"ואת לוקחת את זה?"
"בטח. הנה המסעדה."

זו הייתה מסעדה של נהגי-משאיות, והתפלאתי לראות שהמקום די מלא.
נכנסתי לשירותים בזמן שרוית הייתה אמורה לעשות את ההזמנה שלנו.
כשהגעתי חזרה ראיתי שלולית של קולה על הריצפה, ובתוכה שחו
צ'יפס, המבורגר, סכין ומזלג. רוית עמדה שם מנופפת באצבעה מול
פניו של נהג-משאית המום, מזוקן ומקריח כבן ארבעים.

"אל תעיז לגעת בי! כולכם! חלאות! מה את מסתכלת?" ההערה הופנתה
כלפי המלצרית הצעירה, תלמידת- תיכון מבוהלת.
"מה יש לך?" שאל אותה נהג המשאית. "את משוגעת?" התקרבתי לצידה,
הלבנתי כסיד מעוצם המבוכה.
"כן, אתה רוצה לראות כמה אני משוגעת? שאני אראה לך מה זה
משוגעת?"
נהג המשאית נרתע. "אם לא היית אישה, כבר הייתי מחטיף לך.
מטומטמת."
"רוית, מה קרה?" שאלתי אותה. "סליחה, אני מתנצל." אמרתי לקהל
הנוכחים. הם הביטו בי במה שנראה לי כתערובת של רחמים ודחייה,
אני המסכן שצריך לדאוג לבחורה הפרועה הזאת. לקחתי אותה לצד.
"הוא ליטף לי את התחת." אמרה רוית, "ואז ניסה לעשות כאילו זה
לא הוא."
"למה התפרצת עליו ככה? התגובה שלך היתה ממש מוגזמת, התביישתי
לגמרי. מה זה?"
רוית נראתה מתוחה לחלוטין, ולא הסתכלה לי בעיניים, לא יותר
משניות חטופות: "טוב די, מה שהיה היה. אני לא יודעת, הם כל
הזמן נוגעים בי. בוא נלך, שילמתי כבר על ההמבורגר הזה, שידחפו
אותו לתחת. לא, באמת. אני לא יודעת מה אני רוצה. בזבזנו כבר
מספיק זמן במקום הזה."
חזרנו לאוטו. האמת היא שהייתי רעב, אבל לא הייתי חוזר לשם
עכשיו, לא,תודה.

במכונית הייתה זו רוית שונה לחלוטין. היא נרגעה, והסתכלה על
הנוף: "קשה להאמין שזו הארץ שלנו. מה אתה אומר? כל הדברים
הקטנים האלו, מכוניות, אנשים, שמיים כחולים- הדברים האלו עושים
לי את זה. לא צריך הרבה ככה כדי להיות מאושרת."
"כן, אבל את צעקת עכשיו על האיש הזה כאילו הוא האויב הגדול
ביותר שלך. אני לא יודע מה. זה לא היה רגיל. אני בחיים לא
הייתי צועק על מישהו ככה, גם אם הייתי כועס עליו לאללה."
"זה ההבדל ביני ובינך. אתה שומר את הכל בבטן, ואני נותנת
לדברים לצאת. טוב, בדרך-כלל. זה היה רגע מחליא כזה. די, תשכח
מזה. אל תתחיל להטיף לי עכשיו או משהו, כי אני ממש לא סובלת את
זה. די."