תחנה אחרונה

יוני לב-טוב היה סטודנט באחת המכללות האקדמיות בזמן שהסיפור
שלנו מתחיל. היום הוא לא רוצה שיזכירו לו את התקופה ההיא.
הלימודים ובכלל. כשאני רק מזכיר במילה משהו שקשור לאז, יוני
מתרעם עלי, ולפעמים גם מבקש ממני לסתום את הפה יפה.

הסיפור שלנו מתחיל ביום ראשון אחד, יום רגיל, כאשר יוני ירד
מהאוטובוס שמגיע ליד המכללה, קו 512. הוא ברך לשלום את הנהג,
לא בגלל שהכיר אותו, אלא בגלל הנימוס הרב שלו. כאילו, אנשים
צוחקים עליו ואומרים לו: "יוני, לא אמרת תודה." ואז הוא מסתכל
עלינו ברצינות ולא יודע מה לומר, עד שמישהוא מתחיל לצחוק והורס
את כל התרגיל.
כשהוא ירד מהאוטובוס, אולי בגלל שהנהג לא ענה לו "להתראות",
הוא נתקל בבחורה והפיל אותה ארצה, הוא גם נפל איתה, ואישה אחת
שחיכתה בתחנת האוטובוס הביטה לעברם לראות מה קרה.
"סליחה," אמר יוני, "אני ממש מתנצל. את בסדר?" יוני מיהר לקום,
והיא נאחזה בזרועו וקמה.

היה לה שיער חום ארוך והיא הסתכלה אליו. "אתה לא מסתכל לאן אתה
הולך, נכון?" היו לה פנים לבנות ויפות והמבטא שלה אישר את מה
שיוני ראה בפניה, שהיא מרוסיה במקור.
"ביקשתי סליחה, נכון?" אמר יוני, שמתיחותו גברה על הנימוס
שלו.
"טוב, לא משנה," אמרה הבחורה.
"טוב," אמר יוני, ופנה ללכת.
"חכה רגע," אמרה הבחורה.
"אתה לא חשבת שסתם תיתקל בי ותמשיך לשיעור שלך, נכון?"
יוני הביט בה בצורה מוזרה. על מה היא מדברת?
"אתה עדיין לא מזהה אותי, נכון?" היא אמרה.
הוא לא זיהה. היא לא נראתה לו מוכרת בכלל. הוא ניסה להסתכל
עליה יותר טוב.
"אני אעזור לך," אמרה הבחורה,

"אתה היית חבר של הדס מגן. לימדת את אחותה, שני, גיטרה. היית
אצלם וניגנת את "טיפ טיפה" של אהוד בנאי. זה היה בערך לפני
ארבע שנים...."
"היה לך שיער קצר אז," אמר יוני.
"נכון, וגשר בשיניים," אמרה הבחורה. "כבר אין לי," חשפה את
שיניה.
"ביקשת שאני אלמד אותך את השיר הזה, אבל אני הייתי לגמרי מדוכא
באותו היום בגלל שרבתי עם הדס... לא שמתי לב לכלום, התעלמתי
לגמרי מהבקשה שלך... איזה חוצפן הייתי. איך שכחתי לגמרי מכל
התקופה הזאת...איזה תקופה מופרעת. מה היינו עושים..."
"אתה בטח לא זוכר, אבל פגשתי אותך גם אחרי-זה. זה היה בערך שנה
אחר-כך. ישבת עם החברים שלך בפאב של אביתר. נכנסתי עם נגה כהן
וגם עם שירי והבנות האחרות ואתה היית במצב-רוח של מספר
סיפורים, כי בדיוק סיפרת סיפור שלם, איך התחלת את הבוקר במוסך,
ואשה אחת כמעט דרסה אותך, וקיללת אותה, והיא רדפה אחריך... זה
היה סיפור די מצחיק. רק סיפור אחד היה יותר מצחיק מזה, אבל זה
לא נחשב, כי יאשה היה באמת מצחיק. סתם, אני נזכרת ברוסיה".

עכשיו הם כבר נכנסו בשער, אבל הם לא נפרדו.
"אז את מרוסיה?" ירון שאל ומיהר לענות לעצמו: "זה בעצם מובן
מאליו, הרגע אמרת. כן, זה מפתיע שלא זכרתי אותך בכלל... עכשיו
כשסיפרת לי נזכרתי ישר... נורא השתנית... את נראית ממש טוב
עכשיו."
"אתה אומר שלא נראיתי טוב אז?" שאלה הבחורה.
"לא..." מיהר יוני להגיד. "לא התכוונתי לזה,"
"זה בסדר," היא אמרה, "אני יודעת. נראיתי אז ממש רע. לא דאגתי
לעצמי. הייתי סתם ילדה רוסיה שלאף אחד לא אכפת ממנה, כולל
עצמה. בסדר, עברתי הרבה מאז."

"אה, אז איך קוראים לך? אני ירון," ירון הושיט לעברה את ידו,
והיא לקחה אותה, ידה הייתה קטנה, קרה ולחה ולחיצתה חלשה.

"אה, אני יוליה, '' אמרה הבחורה. "אבל אתה יכול לקרוא לי
יולי."
"זה כמעט אותו הדבר, " אמר ירון.
"כן," אמרה יוליה.

"הנה החברות שלי," הצביעה יוליה על שתי בחורות שהחזיקו דפים
ודיברו ביניהן. ירון הרגיש מותש פתאום, הוא הלך לישון מאוחר,
הוא ראה סרטים עד שתיים וחצי בלילה. הוא קם מוקדם, הוא לא שותה
קפה. יוליה נראתה לפתע רחוקה, לא-משמעותית. יוליה חייכה אליו.
"טוב אז ביי," היא אמרה. "נראה אותך בטח," היא אמרה.
"כן," אישר ירון וראה איך היא מתרחקת אל חברותיה. בדיוק אז
מישהוא צ'יפח אותו על הגב.

"היי, גבר,"
"היי,ניר."
"מי הכוסית הזו שדיברת איתה?"
"יוליה..." אמר ירון.
"יוליה מה?"
"מה אתה רוצה?" שאל ירון.
"אני רוצה מה שאתה רוצה. מה אתה רוצה?" שאל ניר.
"אמרו לך פעם שאתה טמבל?" שאל ירון.
"האמת היא שאומרים לי את זה כל הזמן. אתה חושב שזה נכון?" אבל
אז ניר צחק. "תגיד לי... טוב שאתה מדבר סוף-סוף עם מישהיא. אתה
כמו נזיר כזה.... מתי פעם אחרונה זיינת, אחי? תהיה כן איתי, כי
אתה יודע שאני אף פעם לא עובד עליך בקטעים האלו. לא, לא אני.
הכנת את הסיכומים? אה, יש לך את המאמר, אחי?"
"לא צריך אותו עד השתים-עשרה," אמר ירון בפיזור-דעת.
"היום השתים-עשרה, גבר." אמר ניר.
"לא!" הסתובב אליו ניר. " אני לא מאמין! רשמתי לי ביומן! איזה
מפגר! גם יש לי יומן וגם אני יותר מדי מטומטם להשתמש בו. יו!"
"אל תילחץ, אחי! אני אסדר לך את העניינים. יש לי הכל רשום
ומסודר, אחי, ניתחתי את המאמר הזה באופן דגול וראוי-לציון. אתה
לא מאמין לי?"

"סתם, אחי, אל תאמין לכל מה שמוכרים לך." חייך ירון ונלחץ אליו
ואחר-כך הלך ממנו, מחייך.

השיעור היה משעמם. הפרופסור איחר לפחות בחצי שעה. והתלמידים
המשועממים דיברו על מחשבים ועל הסרט החדש ההוא והזה, ירון ניסה
לזכור אם ליוליה היו שדיים גדולים. ירון אהב שדיים גדולים. הוא
חשב שהשדיים שלה היו מספיק גדולים, אבל בדמיון הרי אי-אפשר
לדעת. זו הייתה הערכה די גסה, יוליה לבשה סוודר. לא שיקרתי,
הוא חשב, היא באמת נראתה טוב.
אני לא זוכר איך היא נראתה אז, היא הייתה סתם ילדה קטנה
ומנג'זת. עכשיו היא נראית יפה ונשית, גם לא שמנה. ניר צודק,
דרך-אגב. חיי-המין של ירון היו ריקים כמו הלוח הריק הזה
שלפניו. אבל זה הרי לא הכל בחיים.

הפרופסור נכנס לכיתה והתנצל בקצרה על האיחור. הייתה אז הרוטינה
של סיכום-המאמרים. ירון כתב רק בראשי-פרקים. לא היה לו כוח
לשטויות האלו. למי איכפת?

הוא רק רצה שהסיפור יגמר. בסוף, הוא יצא מהכיתה, כמעט אחרון,
ובאמת הופתע מאוד, כשיד קטנה אחזה בידו בצאתו מהכיתה. ברגע
הראשון הוא חשב שזו יוליה. אבל אז הוא הסתכל וראה שזו מיכל
קרמר.
"אני צריכה לדבר איתך," היא אמרה, והיא סמוקה לגמרי ונרגשת,
בפרצופה הקטן. הוא אף פעם לא העריך אותה. כל ישותה שידרה
פגיעות ואי-החלטיות, לדעתו.
מה היא רוצה? שאל את עצמו.
הוא הלך איתה אל החצר והם התיישבו על אחד מספסלי האבן, מסביבם
נראו לא הרבה סטודנטים, חלקם מעשנים. כשהייתה בטוחה שאף אחד לא
רואה אותם (היא הסתכלה שוב ושוב לצדדים) פתחה את פיה ואמרה:
"ירון, תקשיב עכשיו. יש לי משהוא חשוב להגיד לך. אני יודעת
שאתה לא מעריך אותי ורוב הסיכויים שתעשה בדיוק ההפך ממה שאני
אגיד לך. אבל אני בכל זאת אגיד לך. כי אני, בניגוד אליך, דווקא
מאוד מעריכה אותך. אני זוכרת איך בכיתה א' זרקת לי את המטריה
מהחלון, ובבית אמא שלי הכתה אותי, אבל עדיין אהבתי אותך. יש בך
איזה משהוא תמים כזה וטוב. מה הטעם להחמיא למי ששונא אותך.
רציתי להגיד לך להתרחק מיוליה שטגר. אוי, זה נשמע ממש כמו
בסדר. לא, אבל אני מתכוונת לזה. שמועות רצות בבית-הספר."
"בלשון-המעטה..." הזדעזע ירון, " הפלתי אותה לפני שעה בדיוק
וכבר זה נושא השיחה של כל הבית-ספר. כמו בית-ספר יסודי כאן! מה
זה העסק שלך בכלל, מיכל? למה את מדברת איתי עכשיו בכלל?"

"ירון, אל תתרגז! די,נו. אתה מספיק חשוב לי כדי שאני אזהיר
אותך ממנה."
"או.קיי, תזהירי אותי. מה יש להיזהר? כולה בחורה רוסיה
נחמדה... גם רק דיברנו, לא קרה כלום מעבר... אם את באמת רוצה
לדעת. נו, עכשיו סיקרנת אותי..."

"ידעתי שתסתקרן," אמרה מיכל.

"אהלן, מה העניינים?" זה היה שלום המסומם שהפריע לשיחה
המתפתחת.

בניין המכללה היה בנין מודרני אפור, עם חלונות זכוכית בהם
השתקפה השמש החורפית. בצהריים, כשהייתה השמש בראש השמיים, זהרו
שלושת-רבעי מהחלונות בבת-אחת כמו עיני-ילדים למראה ממתקים
במקום לא צפוי, וזו הייתה התאורה המקסימלית. להקות נודדות של
ציפורים בעונות האחרות חלפו מעל הבניין בהעניקן למראה כולו רגש
מרוחק ומחושב.
"שלום, מה העניינים? מזמן לא ראיתי אותך." ניצל ירון את האורח
הבלתי-צפוי. היה לו נוהג כזה, לסיים שיחה ללא כל התראה עם
מישהוא אחד ולהתחיל בשיחה עם מישהוא אחר. מיכל נראתה נעלבת
וקטנה.  
"ברוך-השם," ענה שלום המסומם. איך הוא קיבל את הכינוי הזה,
אלוהים יודע, אבל הוא היה ממש מדויק ביחס למשהוא בפניו של שלום
שהיה שם תמיד בהתנהגות שלו, בהתנהלותו. הוא היה נקי לגמרי,
דרך-אגב.
"הגעתי ברכבת מחיפה," הוא אמר, נטול כל-הקשר ברור לעין,
כשהתיישב ביניהם. "אני לא מפריע?" שאל. ירון הנהן לשלילה. מיכל
קמה בעלבון שהתקשתה להסתיר. תזכור מה אמרתי לך, אמר מבטה אם
מבט יכול לומר משהוא אחד ויחיד, והוא יכול.

"אני לא אוהב את הילדה הזו," אמר שלום המסומם.
"גם אני לא," אמר ירון. הוא לא שיקר.

ירון מדי פעם העלה את מבטו, שבחן נמלים על הרצפה, וציפה לראות
את יוליה עם איזו חברה מציצה עליהם. מיכל קרמר צדקה. האזהרה
שלה גרמה לו לחשוב עליה יותר. הוא הניח שמיכל דיברה כך מתוך
קנאה. ההערכה-העצמית שלו הייתה על הרצפה, והוא לא יכול היה
לחשוב שמיכל קרמר מאוהבת בו בכל ליבה לאורך כל תקופת היכרותם,
בעיקר נוכח העובדה שהוא השתדל להמנע ממנה ככל האפשר, אבל הוא
עדיין חשב שהיא קנאה. הוא יכול להבין קינאה. הוא קינא לא פעם
אחת, ועדיין נשאר בחיים.
"לא יודע כלום," אמר לפתע שלום המסומם, קוטע כל רצף בהיר של
מחשבה.

"לא ככה?" שאל שלום המסומם, "איך אפשר לשפוט מישהוא? אני לא
שונא אותה. מה הקדוש ברוך הוא יגיד על אדם שמתעלם באופן כל-כך
בוטה מ"ואהבת את רעך כמוך"?"
צהלה נפלה על ירון. "מה זה פה, שלום, שולחן ערוך? מה הסיפור
שלך שהחלטת להתקיף אותי בדברים האלה?"
שלום המסומם הביט על ירון במבט המסומם שלו. זה היה לא-ברור.
"אתה צודק, סליחה," הוא אמר בסוף.

בדיוק ברגע זה יוליה הייתה שם. כפי שציפה, ובהפתעה גמורה. זה
היה מוזר. הוא הסתכל בעיניה ודימה לראות שם משהוא. היא נראתה
די משועשעת. לפתע חשב על כל ההווי הזה של המכללה וניסה לחשוב
שבאותו רגע ממש, יש מכללה בחולון שבה הכל דומה ממש אבל שונה
באופן מפחיד. יוליה לא התקרבה.

"היי, מה העניינים?" הוא אמר לבסוף.
"בסדר." היא ענתה. שלום המסומם לחש לו: "ללכת, גבר?"
ירון סימן לו שישאר.
"בואי, שבי איתנו," אמר ירון בקול שנשמע לו זר, אינטרסנטי. הוא
כבר חשב שהוא רוצה לזיין אותה, שזה בטח מה שיקרה בסוף. והיא
פשוט באה.
"בואי אני אכיר לך את הנפשות הפועלות. זה שלום. שלום המסומם,
כמו שקוראים לו, אתה לא נעלב?"
"אף פעם לא הבנתי את הכינוי הזה,"

"רוב הסיכויים שהוא גם לא יבין," אמר ירון ליוליה.
"מה הכינוי שלך?" היא שאלה.
"שלי?," ירון שאל, מופתע. הוא קיווה ששלום לא מכיר את הכינוי
שלו, זה לא היה כינוי מחמיא במיוחד. יותר גרוע מ"מסומם".
"אין לי כינוי," אמר ירון. "יש לך כינוי?"
"אמרתי לך כבר, יולי," אמרה יוליה. " גם קוראים לי בבית
פיצ-פיצפונת ויולה, וחברות שלי קוראות לי יול. החבר שלי לשעבר
קרא לי ג'ולי,"
"הוא כנראה אוהב את ג'וליה רוברטס." אמר ירון.
"כן, האמת היא ש"אשה יפה" זה הסרט האהוב עליו. לך תבין
אנשים."
"איזה פוקס," אמר ירון, "אני סתם אמרתי שהוא בטח אוהב את
ג'וליה רוברטס, והנה יוליה מספרת שזה באמת ככה... איזה
קטעים."
"זה גם עניין של השגחה עליונה, שתדע לך," אמר שלום המסומם.
"למה אתה מתכוון?" שאלה יוליה בסקרנות. היא נראתה באמת
מעוניינת. טוב, רע לא ייצא מזה. רק שההפסקה עוד מעט נגמרת,
וירון רצה עוד. הוא לא ידע בדיוק עוד ממה.
"הכוונה שלי היא שירון פה אמר משהוא שהוא חשב שהוא בלי-כוונה
בכלל, הכוונה היא, שכל דבר שאנחנו אומרים ועושים זה בעצם רצונו
של אלוקים. וגם מה שנראה לנו חסר-כוונה או חסר-משמעות, יכול
להיות הרבה מעבר לזה, יכול להיות דווקא הדבר החשוב. מה שאנשים
לא מבינים זה אחד את השני. אבל יש גם דרך להבין. אפשר למצוא את
הגשר הזה, הצר מאוד, אם רק מחפשים, אם נפתחים ובאמת מעוניינים
לדעת."
"וואוו," אמרה יוליה. "זה נורא עמוק. נראה לי שחשבת הרבה על
הדברים האלו."
"כן," אמר שלום המסומם. ירון הרגיש עיוור. הוא רצה לשלוח
יד...
הוא רצה להפסיק לבטל אנשים. הוא הרגיש משומש. הוא חשב שהחלק
הטוב של העבודה שלו כבר מאחוריו, וחבל.
איך תחושה כזו נפלה עליו פתאום? ומה הוא יעשה עכשיו?

ואז יוליה שאלה, כאילו הם היו לבד, לגמרי לבד. כאילו שלום
המסומם לא היה שם, כאילו הם לא היו במכללה, כאילו הם לא היו
הם, היא שאלה:
"ירון, אתה רוצה לבוא אלי היום?"

ירון לא מצא את עצמו, אפילו לא חיפש. "כן, בטח." הוא אמר, הוא
זכר משום מה את כל טקסי-הזיכרון של ביה"ס. הוא היה פעם ילד
קטן. פעם לבנות עוד לא היו שדיים. היום לכולן עטינים. עוד מעט
כולן יתחתנו, יקימו משפחות, חלקן יבגדו בבעליהן, חלקן ישארו
אולי נאמנות, ויש את הלסביות. הכל נראה מאורגן. כן, כל-כך
מאורגן.
הסדר היה מושלם. קודם היא הגיעה, אז היא התיישבה. הם דיברו
קצת. היא שאלה את שהיה את לבה לשאול. הוא ענה מה שרצה לענות.
הם היו במכללה בישראל, שנות האלפיים. יש מצב בטחוני, חקירות,
הוא ענה מה שרצה לענות.

איך מרגיש סטודנט צעיר למחשבים ולמנהל-עסקים?
יוליה ליטפה את שיערו לפרידה, כנראה במקום שממנו באה אין זו
מחווה מלאת-תעוזה, אלא תנועה כפרית, אפילו קלילה, שאין בה כדי
לשנות דבר. או אולי הוא טועה, אולי זו תנועה ישראלית. בכל
מקרה, תודה.

"אז מה? אתה הולך להזיז עניינים איתה, או מה?" שאל שלום המסומם
כשיוליה התרחקה.
"בוא, נגמרה ההפסקה," אמר ירון, והם הלכו.

"היא נראית טוב," אמר שלום המסומם.
ירון נאלץ להסכים איתו. במחשבתו, יוליה הייתה עשרות-מונים יפה
יותר אחרי הליטוף הפתאומי הזה, שהעיר בלבו חום והתרגשות
פתאומית של אנרגיה.

כשנכנס לכתה, ראה כי מיכל קרמר מביטה בו מבט חד ונוקב. הוא נעץ
מבטו בחזרה, והיא לא השפילה את עיניה, כפי שציפה, לכן הוא
המשיך להתקדם, ועשה עצמו כאילו לא הבחין בה. המרצה נכנסה לכתה
ישר אחריו. השיעור עכשיו היה מעניין. הוא נהנה במיוחד בשיעורי
סטטיסטיקה ודר. בוריס הייתה מעניינת. היה משהוא ענייני בצורת
הלימוד שלה, שגרם לחומר לקבל תוקף, מימד, צורה.

הוא שכח את יוליה והתפלג התפלגות נורמלית.

כל השיעור נעצה בו מיכל קרמר מבטים חודרים, שהתערבבו אצלו
בחומר הנלמד. נו, שתפסיק כבר. מה הסיפור שלה? מה היא חושבת
שתוכל להשיג במבטים האלה? מה אכפת לי, בעצם? לא איכפת.

ירון כתב את ראשי-הפרקים שלו בכתב-ידו הברור והמעוגל. הוא היה
ממש כמו תלמידה. היה לו טוש זוהר ומדבקות להדביק אם נקרע לו דף
הפוליו כאשר הוציא אותו מהקלסר.הוא אהב את זה.

אחר-כך, לקראת סוף השיעור הוא נזכר שוב בשיערה של יוליה. היה
לה שיער חום ארוך. לא רע. סקסי למדי. נחמד איך שהוא נופל על
כתפיה. הוא ארוך וגלי. היא בטח חופפת בשמפו שמעניק לשיערה ברק
אלמותי. הוא שיער שהיא גם משתמשת במרכך, וייתכן וגם במסכה או
בקרם-לחות, שמעניק לשיערה את הרכות שלו, כך שיראה כאילו יצאה
עכשיו למספרה. אבל לו היה זה ככה, הוא לא היה אוהב אותה. יש לו
רתיעה חזקה מדברים שנראים מושלמים מדי. אני מניח, כמו לכולנו.
לא, שיערה לא נראה כאילו יצא מהמספרה. היא נראתה כולה כאילו
היא יצאה מתוך איזה סיפור הרפתקאות שכתב איזה מטורף עליז בהתקף
של נוסטלגיה לאגדות האחים-גרים. כן, היא יכולה הייתה להיות
סינדרלה. בהחלט, הנסיכה של העדשה. שלגיה, הנה אני בא.

הוא חכך בדעתו אם היא נראית יותר מדי רוסיה, או אולי היא נראית
רוסיה מספיק. הוא לא ידע מה הוא חושב בגדול על היופי הרוסי.
הוא לא אהב חתולים.

בשעה עשר נגמר השיעור השני.


הסיפור שלנו ממשיך ואנחנו תופסים את יוני בשירותים. אחרי שני
שיעורים זה הזמן הקבוע שלו שם. השירותים במכללה שמורים יפה.
בביה"ס היסודי הוא אף פעם לא הרשה לעצמו לחרבן כי השירותים היו
ממש לא אסתטיים, בלשון-המעטה. תמיד הרצפה הייתה רטובה (פיפי או
מים?) ותמיד היה שם נייר-טואלט רטוב בתוך השלוליות, על הקירות,
זה בערך מה שיכולת לראות מבחוץ, לפני שחזרת על עקביך כשם
שבאת.
כאן המצב היה שונה. השירותים היו, אם נגזים, פניו של המוסד.
המכללה לא רצתה להצטייר כמכללה עם שירותים מגעילים. יש תחרות
רבה בתחום הזה, המתפתח והולך, ולכן הקפידה להעסיק מנקה קבועה
(בשם נחמה, אף אחד לא ידע את שם משפחתה או אם היה לה אחד)
שהגיעה בשש בבוקר, וכל שעתיים בערך בדקה את השירותים ושמרה
עליהם נקיים באורח מעורר שביעות-רצון.
ירון ישב על "אסלונית" שהביא מהבית והייתה בתיק-הסטודנטים שלו
פריט מוזר לסטודנט. אבל הנעימות שסיפקה ה"אסלונית" לישבנו
האשכנזי הגאה של ירון הייתה שווה את זה, לדעתו.
זה היה זמן של קסם כזה, כמו בשיר של יזהר אשדות  (בלי להעליב
את המשורר). הזמן של ירון עם עצמו, עם האסלונית שלו, בשירותים
של המכללה. לעתים יכול היה לבלות שם את כל שלושים הדקות של
ההפסקה.
גם עכשיו, לא היה אכפת לו שיוליה כלל לא דיברה על שעה שנוחה לה
לגבי פגישתם המיוחלת, פרידתם הייתה די מוזרה, וקצת מצחיקה, אם
חושבים על זה. אבל ירון לא חשב על-זה.

לפתע נשמעה נקישה על הדלת של השירותים, שהקפיצה את ירון
לחלוטין ממחשבותיו המשוטטות והפיגה את הנעימות שלו.
"אחי, יש לך נייר טואלט...?"
"ניר?"
"אחי!!! איזה תיאום בחרא שלנו! זה מדהים, אחי. אתה אורי גלר!"
"סתום ת'פה!" ירון צחק עכשיו.
"נו, אחי, באמת. תביא לי את הנייר טואלט, אני לא צוחק
איתך!!!"
"מה, אתה באמת צריך נייר-טואלט?" ירון עכשיו התפקע, נפלט לו
גוש אל מי-האסלה.
"שמעתי את זה, " אמר ניר, ושניהם התגלגלו מצחוק.

"הלו, מה זה?" אמר מישהוא ששטף ידיים מחוץ לתאיהם. ירון הרגיע
את צחוקו, עדיין הרגיש כולו משוחרר. לחייו היו סמוקות.

"אחי, יש לך נייר טואלט?" שאל ניר, ושני החברים צחקו בקול רם
כל -כך, שהיה מחריד כל אחד. מיד נשמעה מכה על התא שליד תאו של
ירון, וגם תאו של ירון כולו הזדעזע.
"תגיד, אתה צוחק עלי, יא הומו מזדיין? חכה שתצא החוצה, אני
אפרק אותך!"
"מי יוצא?" ענה ניר.
זה כנראה העלה את חמתו של התוקף המסתורי יתר-על-המידה, כי הוא
כבר קיפץ על דלת תאו של ניר, ניר בעט בדלת תאו.
"הו! אחי, תירגע. מה הסיפור שלך? צ'יל, מן."
"אתה מדבר אלי?" שאל הערס.
"די,נו!" אמר ירון, שאיבד את הסבלנות, וגם היה די מפוחד, אם
להודות על האמת. "סליחה, או.קיי? אתה סולח לנו? אף אחד פה לא
פוגע בכבוד שלך. אנחנו ילדים גדולים. יאללה, נו, תעביר את זה.
בבקשה."
"מה קרה, ילד, אמא שלך לא פה כדי למצוץ לך?" שאל אז ניר, שאף
פעם לא פחד מאף אחד.

היה להם מזל כל-כך גדול שבריון-הקשקשים (שהיה דווקא
ממוצע-קומה) בדיוק הסתלק, אחרי שחבר שלו קרא לו. כל זה התרחש
בפחות ממאית של-שניה. מי יודע, הכל יכול היה להסתיים אחרת.
אולי עדיף שכך היה.

הם נשארו לסיגריה, החברים הטובים, אחרי שיצאו מהשירותים ושטפו
יפה את הידיים. ירון לא עישן, זו הייתה הסיגריה של ניר. ירון
חיפש בעיניו את יוליה. לא נראה לה זכר בחצר הרחבה.
השמש החליטה לצאת ולחמם את כולם בבגדי החורף שלהם. ניר וירון
תפסו צל, הם עמדו מתחת לעץ שכנראה הובא לכאן בשלמותו.

"תסתכל על העץ הזה," אמר ניר.
ירון הסתכל על העץ.
"מדהים,אה?"
"כן," אמר ירון.
"כל שנה מחסלים... כמה כאלה ברחבי העולם. ובשביל מה? כדי
שלסטודנטים כמונו יהיו ניירות לכתוב עליהם את התזות שלהם. את
התרגילים שלהם. אני חושב על זה לא פעם."
"מה הנקודה, אחי?" שאל ירון. "מה, בקטע ירוק כזה? שימרו על
העצים? מה זה משנה אם עוד עץ יכרת? למי זה מזיז חוץ מלכמה
ירוקים שאין להם חיים. מי שמדבר. כן, זה בובה של עץ. אז מה? מה
אתה רוצה להגיד בזה?"
"פשוט תסתכל עליו," אמר ניר. "הציפורים שם למעלה מצייצות.
בשבילן, זה הבית היחידי שלהן בעולם. ואם ציפור כזו תיפול, חס
וחלילה, אם היית מוצא ציפור כזו שנפלה, היית מטפל בה או מעיף
אותה קיבינימט?"
"וואלה, אני לא יודע. אני חושב שהייתי מטפל בה. אם היית מוצא
אישה, היית עושה לה אותו דבר?"
"אשה?" שאל ניר. "עוד לא נתקלתי בכזה דבר.תאמין לי, כל הנשים
ילדות."
"כן, אבל אם כבר נכנסנו לויכוח כזה פילוסופי, אז... "
"הכוונה שלך אם היו יכולים להיות לי בשבילה רגשות כנים... זה
מה שאתה שואל?"
"לא, לא, לא..." אמר ירון, "רגשות כנים יכולים להיות לך לגבי
כל דבר... גם לגבי הטלביזיה שלך... אני מדבר על אהבה אמיתית.
זה נשמע מוזר, נכון?"
"אהבה אמיתית... זו מין קלישאה כזו. משהוא שטוחנים. תחדש לי,
תרגש אותי... אהבה אמיתית זה סקס. סקס טהור, עם אשה יפה, לא עם
איזו סתם מגעילה."

יוליה הגיעה. ירון כמעט לא השגיח בבואה. היא פשוט הצטרפה לחוג
שלהם. היא לא הייתה כל-כך גדולה או משהוא. פשוט בת-אדם, עם כל
הנוכחות.
"אהלן, ניר." היא אמרה. "ירון."
"מה?" שאל ירון. הוא היה די מופתע. כמו בדרך-כלל.
"לא, שום דבר," היא אמרה, "אתה ידעת שאני מכירה את ניר?"
"כן, אני ויוליה חברים הכי טובים," ניר אמר וחיבק בידו הימנית
את כתפה של יוליה.
"קר..." היא אמרה.
אכן השמש שבה למחבואה.
"יוליה שיחקה איתנו כדורגל כשהיינו ילדים קטנים," אמר ניר.
"הייתי שוערת," אמרה יוליה. "מה איתך, ירון?" היא שאלה.
"הכל בסדר," ענה ירון. הוא לא כל-כך ידע איך לגשת אליה.
"אתה עדיין מנגן?" היא שאלה.
"כבר לא כל-כך, וחבל." אמר ירון.
"רציתי שתבוא ללמד אותי לנגן." אמרה יוליה. ירון חש אכזבה קלה.
הוא ציפה ליותר.
"תלך אליה לנגן," קרץ אליו ניר. יוליה לא הבחינה בקריצה,
כמדומה, למרות שזו הייתה די בולטת ומחשידה.
"בואי נקבע שעה," אמר ירון. הוא לא היה רגיל כלל לדבר עם בנות,
והוא ציפה שקביעת פגישה, למשל, תיעשה בשיא האינטימיות, רק
בינו-לבינה. אבל משהוא בגישתה היה שונה, וכל זה היה חדש לו.
"שעה שבע זה מתאים." אמרה יוליה, "חכה, שמונה, שמונה זה טוב."
"או.קיי." אמר ירון, "שמונה זה טוב גם לי. איפה את גרה?"
יוליה צחקה: "אה, נכון, לא אמרתי לך... אני אכתוב לך על פתק."
והיא רשמה משהו על פיסת-נייר שתלשה ממחברת שהייתה עליה. "אתה
מגיע באוטובוס או ברכב?"
"קוראים לזה מכונית, יוליה" אמר ניר.
"חה, חה, מכונית. איך אתה בא?"
"אה... אני חושב שאני אגיע באוטובוס. אח שלי לוקח את האוטו כל
ראשון ורביעי. ומכיוון והיום יום ראשון, אז אני אגיע
באוטובוס."
"אה... בסדר", יוליה אמרה "רק שתדע, זה בקו 512, תחנה
אחרונה".
"איך אני אדע מתי זו התחנה האחרונה?" שאל ירון בלי לחשוב.
"תשאל את הנהג," אמרה יוליה. "יא טמבל" הוסיף ניר.
"את גרה בבית-דירות או בבית-פרטי?" שאל ירון.
"מה זה חשוב?" עיווה ניר את פניו.
"שתוק, לא דיברתי אליך."
"בבית-דירות. זה בית די ישן, האמת. אין לנו כסף." זה נראה כמו
שריד מיוליה הישנה. אבל אז יוליה החדשה אמרה: "אבא שלי מת לפני
שנתיים. זה היה עצוב. אז עכשיו אנחנו גרות, אמא שלי ואני בבית
שהיה פעם של דודה שלי. הוא לא משהוא, אבל... אני מקווה שלא
תתאכזב או משהוא..."

"אהלן חבר'ה!" שלום המסומם הצטרף אליהם.
"אהלן שלום!" אמר ניר. ניכר בדבריו עוקץ של לגלוג. כזה היה
ניר.
"מה נשמע?" שאל שלום. מבית הספר נשמעה מוסיקה מרגיעה. בטח
מישהוא הביא איזה דיסקמן עם רמקולים... ואחר-כך הכמיהה הזו אל
החיים, הבקשה, ההשתטחות... לעוד רגע מתוק. כולנו מתים בסוף,
לכל אחד דרך משלו לחיות עם זה.

"אני חייבת ללכת עכשיו," אמרה יוליה. עיניה עקבו אחר עיניו של
ירון בפרידתם.
"אני אבוא אלייך..." אמר ירון. והיא הנהנה בחולפה.

"תשמע, היוליה הזו נהייתה יפה," אמר ניר וירון חש כאילו הוא
אומר זאת לעצמו דרך ניר. היופי שלה כבר לא היה נתון בסימן שאלה
וירון התגלגל במדרון בדרך שאין ממנה חזרה. היופי שלה בא כאורח
לא קרוא. זה בכלל לא שינה אם היא הייתה רוסיה או ערביה או
ישראלית או נחמדה או יפה או עומדת לבדה או עם חברות, או אם זכר
אותה, או שכח אותה, אם נזכר בה, אם רצה לזכור רק אותה, היא
תמיד נשארה רק היא בסוף, בנקודה. כל זה מצא בדברי חברו.
"היא יפה באופן מוגזם," אמר שלום המסומם.

"אני לא חושב שהיא יפה," זה היה ארז גילון שהגיע לפתע. "היא
נראית יותר מדי רוסיה. הורדתי יפות ממנה ב"קאזה"."
"בכל מקרה, אני הולך אליה היום," אמר לפתע ירון.
"בהצלחה," אמר ארז גילון וצחק. "מה יש לו?" הוא שאל את ניר,
וניר  לא ענה לו. הוא לא אהב את ארז גילון.

ארז גילון היה מעין חנון כזה שניסה לגשר על הפערים החברתיים
שלו בכך שהעליב אנשים. ניר לא יכול היה לסבול אנשים מהסוג הזה.
נכון, ארז גילון עזר לו הרבה בסמסטר הראשון, אבל הוא עשה את זה
במשיכת-כתפיים, אם אפשר לומר זאת כך.

"שלום המסומם," ארז אמר.
"עזוב אותו," אמר אמיר הכהן שהגיע רק עכשיו.
"מה אתה מתערב?" אמר ארז גילון.
"אני אתערב כמה שאני רוצה, עכשיו תסתום את הפה. יאללה, עוף
מפה, גילון, אתה מתאכזר לאנשים."
"אתה יודע מה?" אמר ארז גילון, "אני אשאר פה, דווקא, או.קיי,
להראות לך מה אני חושב על מה שאתה אומר! ואם זה לא מוצא חן
בעיניך, אז תעוף מפה. אני כבר הייתי פה!"
"שתוק! אתה רוצה סטירה?" ידו של אמיר כבר עיקמה את שפתו של
ארז, שניסה לנשוך אותו, הם עמדו להתחיל מכות.
"היי! היי! תירגעו!" אמר ניר, שהיה רודף-שלום מיסודו, והוא,
שלום וירון מיהרו להפריד ביניהם. ניר ושלום החזיקו את  אמיר
הכהן וירון לבדו נאבק להחזיק את ארז גילון, שמצידו לא רצה
שיחזיקו אותו.

"מה, אתם ילדים?" אמר ירון.
"הוא ילד," אמר גילון.
"שניכם מתנהגים כמו ילדים," אמר ניר. "יאללה, מה? הולכים מכות?
מה אתם חושבים שאתם? ערסים בשכונת התקווה? היה לי מספיק ליום
אחד מאיומים ומכות. מה הסיפור שלכם? רוצים להיכנס אחד בשני?
מה, לא מספיק יש פיגועים?"
"מה הקשר?" התלונן גילון.
"שתוק," אמר ניר. ''סתום ת'פה. אתה רוצה להיות איתנו, תדבר
יפה. הבנת? אין לי כוח לשטויות שלך, נמאס לי ממך."
"או, עכשיו אתה נפתח... אמר גילון. סתמת את הפה יפה מאוד
כשעזרתי לך לסיים ת'סימסטר. יפה, זאת הערכה. מי בכלל רוצה
להיות איתכם. לפחות לא עכשיו. אני יודע מתי אני לא רצוי. גלמן,
תזכור!"
הוא התכוון לניר.
הוא השתחרר מאחיזתו הרפה של ירון ופנה ללכת, הוא ירק קצת דם על
החול.

"איזה אהבל," אמר ניר.
"לפחות הוא הלך," אמר אמיר הכהן.
"ברוך שפטרנו," אמר שלום המסומם.

אבל אחרי פחות מדקה כבר נראה גילון באופק. הוא גישש לעברם ועמד
איזה חצי-דקה במרחק של פחות משני-מטר מהם, וזו הייתה שתיקה
מאוד מביכה, כשהם לא דיברו, וגם הוא לא אמר כלום.
לבסוף, במחווה שריגשה את כולם, הושיט אמיר הכהן את ידו לעברו,
וגילון גישש לעברה ולחץ אותה, והם אפילו התחבקו חיבוק קל, כתף
אל כתף.
"סליחה," אמר ארז גילון.

"בקטנה, " אמר אמיר הכהן.
"שטויות," אמר ניר.
"בקטנה," אמר שלום המסומם. "כן," אמר ירון.
"איזה יום מסריח," אמר ארז גילון, וכולם צחקו קצת.

כאשר יום-הלימודים נגמר, בערך בשעה שש, נותרו לירון שעתיים עד
הפגישה שלו עם יוליה. הוא ניסה לשווא לשוות לפניו את פניה. הוא
ראה אותה זרה, רחוקה. הוא חשב שתהום גדולה וודאי מפרידה
ביניהם, של זמן ומקום. ויתר מכל, הוא נזכר בעיניה, עיניה
המשחקות, עיניה המתעתעות, עיניה הצוחקות. הוא ראה אותן כגשרים
לעולם שמעבר, הוא ראה בהן חתונה, הוא ראה בהן משהוא לא מחייב,
משהוא נאמן, משהוא חדש, משהוא ישן. הוא היה נרדם בכיף עם הרגשה
הזו על הדשא בחצר האחורית, כשראשו נח על התיק שלו, לולא יד
כלשהיא טילטלה את כתפו, אפילו בגסות.

הייתה זו מיכל קרמר. עם כל היופי הציוני שלה. ממש קריקטורה של
הילדה הישראלית, זו שנראית פחות טוב.

"ירון," היא העירה אותו. " אני מקווה שלא הערתי אותך,"
"מיכל.." מלמל ירון. כשקם כך, הוא אפילו לא שנא אותה... הוא לא
הכיר אותה... הוא בקושי זיהה אותה, לקח לו זמן להתעשת.
"ירון, אני חייבת להזהיר אותך ברצינות מיוליה."
"מה יש?" ירון שאל. בכנות הוא לא הבין את חשדותיה.
"מה את רוצה ממנה? מה היא עשתה לך?" הוא ניגב רוק משפתו
התחתונה בשרוולו, משתדל שהיא לא תרגיש. אותה כל זה לא עניין:
"תקשיב, ירון. אני לא יכולה לספר לך את הדבר עצמו. הבטחתי
למישהוא הבטחה שאני לא יכולה להפר בשום-אופן. אבל אני רק מבקשת
בכל לשון של בקשה..."
"היי," אמר ירון, "אם זה כזה רציני, אז את לא מסכנת אותי בזה
שאת לא מספרת לי?"
"די!" צעקה מיכל. "למה אתה עושה לי את זה? אני לא יכולה לספר
לך!!"
"מה אכפת לך?," ירון שאל בחיוך.
"בשבילך כל זה בדיחה. אתה לא קולט שזה רציני כל-כך!"
"אם זה כל-כך רציני, אז תספרי לי..." אמר ירון, הוא היה בטוח
שיוכל לסובב אותה, והיא תגלה לו בסוף. אבל כנראה זה היה רציני,
כי עד כמה שנראתה מעונה, היא לא הייתה מוכנה לגלות. זה העניק
לה משיכה מסויימת בעיני ירון. היו לה שדיים בינוניים לא-רעים.
הוא הרשה לעצמו לחפון אחד מהם בידו, מאחר ולא היה אף-אחד
בסביבה והוא רצה לראות איך זה ישפיע עליה. המכללה אכן עמדה
שותקת ורק איזו ציפור קטנה צייצה לה.
"אח, איזו אידיליה," אמר ירון, ידו עדיין חופנת את השד של
מיכל.
"אף אחד לא מפריע," הוא הוסיף.
"שקט, נכון?" הוא שאל.

"כן," היא אמרה. היא לא אמרה עוד כלום. שדה הקטן היה חפון בידו
של ירון. הוא יכול היה להרגיש את הפיטמה שלה.
"טוב,די," היא אמרה ולא עשתה כלום.

בשיא האיטיות ירון הסיר את ידו. הוא הביט בה ברוגע:
"מה רצית לומר?"
היא התביישה.
"מיכל?"
"ירון. ירון. מה אתה מוצא בה?"
"במי?"
"ביוליה."
"היא נראית לי כמו ציפור כזו שנפלה מעץ ושברה את הכנף שלה, זה
מין דימוי כזה. ואני צריך לטפל בה, לרפא אותה, עד שתהיה בריאה,
ואז לשחרר אותה, להחזיר אותה לקן שלה."
"ואחר-כך? אתה באמת מתכוון להשאיר אותה ככה?"
"למה את מתכוונת?"
"אתה לא תרצה להישאר איתה?"
"למה את שואלת את זה?"
"די! תפסיק להיות כזה... חד."
"אני לא חד. אני רק מנתח את הכל לפרטי-פרטים. את מתכוונת
להשאיר אותי ככה, לגבי האזהרה שלך?"
"ירון... זה באמת משהוא גדול... תאמין לי, בבקשה. נו, מה אני
יכולה לומר לך?"
"תגידי לי מה שיש לך להגיד לי?"
"אתה רוצה לנשק אותי?"
הוא המתין. "מה זה יתן לנו?"
"אוי! אתה כל-כך רע!" היא לא ידעה איך להכיל את עצמה, ואז הוא
נישק אותה, סתם כי בא לו.

בשעה שבע וחצי הוא חיכה לקו 512 בתחנת האוטובוס שעל יד המכללה
האקדמית בה למד. הוא הביט בשעונו כל חמש דקות. לבסוף הגיע
האוטובוס והוא עלה. "שלום," בירך את הנהג. "אני צריך שתגיד לי
מתי זו התחנה האחרונה."
"בטח," אמר הנהג. "זה עוד שתי תחנות בדיוק. יש את התחנה הזו
ואז התחנה המרכזית."
"תודה," אמר ירון.
"על לא דבר," ענה הנהג. ירון שילם על הכרטיס והתיישב על הספסל
הכי אחורי. זקנה אחת הסתכלה עליו והוא הסתכל עליה והיא הורידה
את מבטה. חייל נחר מאחורה. ספסל לפניו ישבה אישה שחורה וקראה
ספר באנגלית. חסר רק איזה דתי, חשב ירון.
מקדימה, בצד ימין, ספסל שלישי מדלת הכניסה ישב גבר חרדי שקרא
משניות או משהוא. איזה קטע! דבר איתי על השגחה עליונה. רק
שתהיה בריא, שלום המסומם.

הזקנה ירדה בתחנה הבאה, היה לה קצת קשה והיא נעזרה
במעקה-הבטיחות. ירון חשב לעזור לה, אבל היא הסתדרה, והוא נשאר
נטוע במקומו. איזו בעצם התחנה האחרונה אליה התכוונה יוליה? זו
בה ירדה הזקנה? הרי לא ייתכן שזו התחנה המרכזית? הוא רץ לשאול
את הנהג, שעצר לו כמאתיים מטר מהתחנה בה ירדה הזקנה.
"החברה שלך בטח לא רוצה שתגיע, " אמר הנהג, "אם היא בילבלה
אותך ככה במקום להגיד לך לרדת אחרי תחנה אחת,"
"כן," אמר ירון בבלבול.
"תגיד לה את זה," אמר הנהג, וסגר את הדלת עם הכפתור שלו ונסע,
ירון עוד נשם קצת מהעשן המחניק של האוטובוס בפניו.