[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ר. דביר
/
מסכות

   תיכון "אלון" ברמת-השרון הוא תיכון גדול יחסית. הרבה
"אנשים" מעשנים שם גראס, ויש בו מגמת תיאטרון לא גרועה יחסית
לתיכון שלא מתמקד רק בזה. השעה היא עכשיו שתיים, בערך שעתיים
אחרי השעה בה מפסיקים לקלוט מה לומדים ובחוץ לוהט קיץ באמת
מהחמים של השנים האחרונות. בואו נציץ רגע מהחלון של כיתה י"א 6
שבה מלמדת כרגע המורה מרי כהן תולדות-התיאטרון תלמידי י"ב של
המגמה, שכן תלמידי י"א 6 שוחררו היום מוקדם לאור מחלה שתקפה את
המורה שלהם.
   חלונות הכיתה פתוחים כולם מכיוון והמזגן המקולקל, לא
שהחלונות הפתוחים עוזרים במשהו, בכיתה שורר חום מחניק ורוב
התלמידים שלבשו במקרה איזו שכבה נוספת, כבר הסירו אותה, ושניים
או שלושה משתמשים במחברות שלהם כמניפה, והמורה אפילו
מעלימה-עין.

מרי כהן נראית טוב לגילה, לפי הקריטריון של הבנים, שגם לפעמים
חושבים עליה כשהם מביאים-ביד. יש לה חזה מוצק ובקיץ הזה היא
לובשת גופיה שחושפת חלק די נרחב ממנו. יש לה קול חזק, שיאה
לשחקנית ואף נחוץ, אולם זה שנים לא שיחקה בהצגה כלשהיא (חוץ
מההצגות הקטנות של כל האנשים) וכעת הוא משמש אותה לצעוק על
התלמידים, ולהעביר להם את החומר הנלמד ויאמר לזכותה שהיא
משתדלת לא להיות יבשה מדי. עכשיו היא מוסרת לכיתה הודעה. קהל
התלמידים לא נראה מעוניין במיוחד:

"כיתה, יש לי הודעה שלא קשורה לנושא הנלמד אבל זה צריך לעניין
אתכם. הקיץ הזה אמור לעורר אתכם, לפתוח אתכם קצת, ובמקום זה
אתם נראים ממש עייפים. טוב, לעניין: קבוצת פסיכודרמה עומדת
להיפתח בקרוב וההשתתפות של תלמידי מגמת-תיאטרון, גם אם הוא לא
חובה, הוא רצוי מאוד. בשבילכם. ברמת העיקרון, פסיכודרמה, למי
שלא יודע, זו קבוצת תיאטרון שמציגה בעיות מחיי-הפרט של
המשתתפים בה, ומשתמשת בכלים של התיאטרון כדי לנסות ולפתור
מתחים ועניינים לא-סגורים שיש לנו עם עצמנו. לדעתי, זו חוויה
מומלצת ביותר לכל אחד מכם שרואה את עצמו כשחקן. אני מאוד
ממליצה לכם להשתתף. בכל מקרה, מי שמעוניין, נא לגשת אלי בסוף
השיעור, ומי שעדיין לא החליט, יכול לגשת אל ורדה רז מהמזכירות,
אבל הקבוצה תיסגר בערך עוד שבוע אז בבקשה לא להסס יותר מדי.
תבואו, אין לכם מה להפסיד."

עכשיו אנחנו נתמקד בשתי תלמידות, שיושבות בשולחן אחד לפני
האחרון מצד ימין ומתלחשות. השולחן מלא בכתובות שכתבו התלמידים,
תלמידי י"א 6 או כיתות אחרות, זה לא משנה, כתובות בנוסח:
"איליי ומיקי לנצח" או שורות משירים שמישהו משועמם מאוד אוהב.
הידיים של הבנות, עם הרבה צמידים, מבד, כסף או זהב נוגעות
לעתים זו בזו. זה בסדר, הן לא לסביות, הן רק חברות מאוד טובות,
ואפשר לראות את זה בשפת הגוף שלהן ובכל דבר שיעשו.

לאחת שיער בגוון דבש ועיניים ירוקות מיוחדות, עם אייליינר,
שלושה עגילים באוזן ימין ושניים בשמאל. כל כמה זמן היא פורצת
בצחוק שהיא ממהרת להשקיט, בעוד חברתה ממהרת להסות אותה באופן
שרק מקשה עליה. הן, כמובן, לא רוצות למשוך את תשומת לבה של
המורה, אבל גם לא יותר מדי אכפת להן. זוהי מיכל, החברה הכי
טובה של תמי.

תמי, הבחורה השניה קצת יותר גבוהה וכולה שחורה. זאת אומרת, יש
לה עור מאוד מאוד בהיר (עם הילה עדינה), אולי טיפה חיוור, חלק
מאוד, זה בטוח, אבל שיער שחור וכולה לבושה שחור. אבל היא לא
רואה את עצמה כ"בלקרית". היא בכלל שומעת מוסיקה קלאסית ואם
יכריחו אותה להגדיר את עצמה, היא תגיד: "שחקנית".  עכשיו מיכל
אומרת לתמי:

"איזה שטויות זה הפסיכודרמה הזאת. אין לי שום כוונה ללכת.
זאת-אומרת, הייתי מעדיפה שדג פירנה ינשך אותי בדגדגן לפני
שהייתי הולכת לשטות הזאת. אין מצב שאני באה. לא?"

תמי מעבירה יד בשיערה ואומרת: "אני לא יודעת. את יודעת מה? זה
נשמע לי דווקא נחמד, חוצמזה, אולי יהיו שם בנים שרמת המשכל
שלהם יותר גבוהה מ.. אני לא יודעת. את שמה לב- אני מאוד לא
יודעת. זה מתחיל להדאיג אותי. סתם, פסיכודרמה? כן, אולי זה
שטויות. אולי זה שטויות."

מיכל: " כאילו, אפשר לחשוב, נכון, תיאטרון- אני מאמינה
שתיאטרון זה דבר ממש עוצמתי והסיבה היחידה שאני אומרת את זה זה
כי אני מאמינה בזה, אבל זו בטח קבוצה דבילית שכל האנשים בה
משתפכים בבעיות העלובות שלהם ומעודדים אחד את השני עם השטויות
האלו שלהם. זה בטח נורא אומנותי."

שתי הבנות צוחקות. "את מדברת שטויות," אומרת תמי. " אבל מה
לעשות שיש לי חיבה מיוחדת אלייך. אין לי בעיה לפנות אלייך בכל
בעיה, אבל..." כאן היא מחייכת חיוך רחב, "נראה לי שמרי-לו
שכנעה אותי, זאת אומרת, אני ארחרח את השטח, אני אלך לפעם אחת
ונראה, אולי זה מעניין, ואם זה מעניין, אני אכריח אותך לבוא."

"בנות, די, כבר אין לי כוח להעיר לכן-" קוטעת מרי , המורה
רחבת-הלב את הצפצוף הנלבב של שתי ציפורי הדרור האלו.

"אני אדבר איתך אחר-כך." אומרת תמי למיכל. הן חוזרות להתרכז
בשיעור ובחומר הנלמד, כי בסך הכל, נו, טוב.

                                                           
 

המקום שהבנות הכי אוהבות ללכת אליו, והוא בית שני להן הוא
הסניף המקומי של בית- הקפה  "סטארבקס" של רמת-השרון. נכון,
ניתן למצוא אותן גם ב"קופי-בין" ברעננה אם הן הולכות לראות סרט
בקניון רננים, וקפה עם סיגריות ווינסטון-לייט זה חובה אחרי כל
סרט, טוב או רע, או ב"קפה כאילו" בשנקין וגם בהרבה בתי-קפה
אחרים, אבל הן הכי הרבה נמצאות ולפיכך הכי אוהבות להיות
ב"סטארבקס".
הן יושבות בחוץ, יש גדר שמונעת מרעש המכוניות החולפות בחוץ
להוות הפרעה, וההרגשה נעימה מאוד, יושבות כאן ארבע חברות מאוד
טובות: תמי ומיכל, אותן כבר הכרנו ועוד שתי חברות, תום, ממגמת
קולנוע וטלביזיה שמכונה בקיצור "מגמת תקשורת" ויעלה, שהיא סתם
תלמידה רגילה, ומ"רוטברג", שם פחות "איני". יעלה היא בלונדינית
מחומצנת ותום נראית כמו סתם ילדה רגילה.

"אני לא מאמינה שהייתי צריכה להישאר בבית-ספר עד שלוש וחצי
היום," אומרת יעלה. "החליטו להוסיף לנו את כל השעות שהפסדנו
אחרי שראומה, הזונה הזאת נפצעה בתאונת-סקי, עכשיו היא החלימה,
וגם מצאה לה בעל חדש, ויש לה הרבה כוח, למפלצת הזאת, בגלל זה
איחרתי בעצם."

"זה עוד כלום," אומרת תום "לי יש להגיש עבודה באורך מאתיים
דפים על תקשורת-המונים, זה חומר מה זה מחורבן, מה שאנחנו
לומדים, וכל הקטע זה שאין הרבה חומר, כך שיותר מחמישים עמודים
אני לא חושבת שאני אמלא, תודה רבה. אתן שמתן לב למלצרית
המכוערת הזו? היא יצאה עם אח שלי, קוראים לה חן ויש לה שן
מזהב. הייתי צריכה לראות כדי להאמין. איזו זונה. היא שכבה בערך
עם כל הבנים בשכבה שלה."

מיכל פותחת את התיק שלה, ופותחת חבילה של ווינסטון-לייט
ומדליקה אותה עם הזיפו שלה שארז, חבר שלה שהוא גם חייל קרבי
ואפילו היא לא יודעת איפה הוא משרת, הביא לה, עם הקדשה מיוחדת.
היא מניחה את המצית על השולחן, שכולן יראו, וכולן רואות, ותוך
כדי אומרת:

"שמעתי, חמודה, שגם את סוף-סוף הצטרפת למעגל."

"איזה מעגל?" שואלת תום בתמימות מקסימלית, היא הייתה צריכה
להיות במגמת תיאטרון, בעצם.

"נו," מאיצה בה מיכל, "את יכולה לספר להם על ההוא-הוא.. שיצאת
איתו אתמול."
"איזו זונה, הבטחת שלא תגלי, ובגלל זה סיפרתי רק לך, אני לא
מאמינה. מיכל, לא ידעתי שאת כזו שרמוטה... "

מיכל פונה אל הבנות בארשת חגיגית, מתעלמת ממחאותיה של תום, שהן
בעצם לא כל-כך מחאות, ואומרת: "תום כבר לא בתולה. תום, בלי
אה... את יודעת שלא שומרים סודות בחברה, וחוץ מזה סוף-סוף את
מצטרפת למעגל השרמוטות, שהיה סגור בשבילך הרבה יותר מדי זמן.
עכשיו גם את הזדיינת."
תמי: "אנחנו רוצות לשמוע את כל הפרטים, את חייבת לספר..."

תום: "זה מישהו שכולכן מכירות, לא משנה מי.  אתמול בערב יצאנו
בפעם השניה. הפעם הראשונה לא היתה משהו, אבל הפעם שנינו רצינו
את אותו הדבר, אז אחרי הסרט, "דרקון אדום" דרך-אגב, אחלה סרט,
ההמשך של שתיקת הכבשים, טוב, נו... הוא הסיע אותי הביתה ואז
עצר לפני הבית ושאל אם אני רוצה לבוא אליו, טוב, אז כבר אמרתי
ששנינו רצינו את אותו הדבר. חוץ מזה הוא נראה ממש טוב, ואם כבר
לעשות את זה עם מישהו, אז הוא לא הכי גרוע שיכול להיות. אז
הגענו אליו הביתה, וההורים שלו כבר ישנו, יש לו חדר כזה
בעליית-גג, כזה שלא שומעים כלום..."

תמי: "כמו שהיה לזיו..."

תום:" אה... כן, ואז הלכנו לשם ממש בשקט, כל צעד חורק על
המדרגות-עץ, אפילו לא פתחנו את האור בחדר שלו, יש לו שם מנורת
אולטרה-סגול. הוא שם תקליט שקט של פינק-פלויד, ואני כבר התחלתי
לקבל נקיפות-מצפון... "

יעלה: "נו..."

תום: " שקט, בלונדינית, את הזדיינת כבר כל-כך הרבה פעמים... את
בטח כבר לא זוכרת את הפעם הראשונה שלך.. טוב,נכנסנו מתחת
לשמיכות שלו, ו... הוא די שרירי, יש לו ריבועים בבטן, הוא כבר
היה בלי חולצה ויכולתי להרגיש גם שעומד לו. בשלב הזה התחלנו
להתנשק... הייתי בטוחה כל רגע שמישהו יכנס, אבל אחרי כמה זמן
שכחתי מזה, בגלל ההתרגשות..."

בנקודה זו קוטעת את שיחתם המלצרית, שלא היתה חן בעלת-השן,
למרבה המזל, אלא ילדה לא מוכרת, היא הגישה לבנות את הקפוצ'ינו
שלהן והקפה ההפוך ועוגת מוצרט, ועוגות גבינה ושאלה גם אם "הכל
בסדר" הבנות השיבו בהנהון ראש די-אחיד, והיא הסתלקה. כולן נעצו
עיניים סקרניות בתום, שחזרה לגמגם: " טוב, איפה הייתי? הוא אמר
לי: תום, את יודעת שאת יפה? לא אכפת לך שאני מלטף אותך? הוא
הוריד לי את החזיה, ונתתי לו למשש לי את הציצי. אחר-כך הוא דחף
לי אצבעות, הייתי בטוחה שאני מתה..."  כל הבנות צוחקות.

"זה נהיה כיף אחרי כמה שניות, אבל גם לא הרגשתי כלום... אני
בעיקרון לא עשיתי כלום, רק השתדלתי שהוא לא ירגיש יותר מדי
שאני לא משתפת פעולה. הדבר הבא היה שהוא הוריד את המכנסיים ו..
אני הורדתי את התחתונים שלי, שכבר היו... רטובים, ואז עשינו את
זה. זה נמשך בערך דקה וחצי ולא ירד לי כמעט דם. רציתי לישון שם
וכבר עצמתי עיניים והתחלתי להתפנק, אבל אז הוא העיר אותי וביקש
בשיא העדינות שאני אלך הביתה, כי ההורים שלו לא יאהבו את זה
שאני שם בבוקר, או משהו, בכל אופן, אמרתי לו שאני אתקשר אליו
או שהוא אלי, וזהו, סיפרתי הכל למיכל הזונה, שלא יודעת איך
לשמור דברים לעצמה!"

"כאילו שלא רצית לספר את זה". אומרת מיכל, בחיוך הזדוני שלה.

"לא רציתי לספר את זה!" נזעקת תום

"גם לא רצית לחשוף את הזהות של המאהב האלמוני!..." אומרת מיכל,
ברשעות גוברת, ושואפת עוד מהסיגריה.
תמי נפנית עם שיערה השחור לבדוק הודעה ששלחו לה בפלאפון. "טוב,
בנות, אני צריכה ללכת, אמא שלי צריכה את המכונית."

"רגע אחד" אומרת מיכל ומסתכלת על תום.

"די, את לא תעזי..! מיכל!" אומרת תום, חצי-מודעת לכך שדווקא
בגלל שדחקה במיכל לא לגלות את הסוד, מיכל תהנה, תרגיש חפשיה
לגלות את אשר על ליבה. "אם את לא תספרי, אני אספר" מיכל אומרת,
ובאופן פרדוקסלי הידידות לא-נפגמת והמשקל נשאר מאוזן. תום
נלחצת לחלוטין, כמו קומקום-אדים, וכל הלחץ שבה גלוי לעין
בהשתחררותו, כאשר מיכל אומרת לעבר תום, במה שיכול היה להיות
זלזול מופגן כלפיה: "את שכבת עם זיו, חבר לשעבר של תמי. לפחות
תהיי כנה איתה, אם את קוראת לעצמך חברה שלה."
תמי: "זה נכון תום?"
תום: "כן. זה הוא." ולאחר זמן קצר: "את כועסת עלי?"
תמי: "לא. זה היה לפני הרבה זמן ואני כבר לא מרגישה אליו כלום
אבל מיכל צודקת בקטע של יכולת לספר לנו שזה הוא, כאילו, מה, את
מפחדת ויש לך משהו להסתיר מהחברות הכי טובות שלך?"
תום: "די, אני מרגישה עכשיו מה זה חרא. למה את מתנהגת ככה?"
מיכל: "את, יש לך בעיה אם איך שהיא מתנהגת?"
יעלה חושבת בינתיים שזה לא חכם, כל הויכוח הזה, אבל מחליטה לא
להגיד כלום. היא יודעת.

תמי קמה ממושבה, כאילו לא השתנה כלום: "אז אני צריכה ללכת."
מיכל: "תמי, לבוא איתך?"
תמי: אני אתקשר אלייך בערב, יעלה, יש לך דיסק של שלמה ארצי
אצלי, ואני מפחדת שהוא ידביק את כל הדיסקים האחרים שלי,
הנורמליים, אז תבואי לקחת אותו לפני שאני אשבור אותו, מתישהוא,
בסדר?" ולפני שמי מהבנות מספיקה לענות לה, היא משאירה את חלקה
בחשבון על השולחן ויוצאת לדרכה, עם המעיל השחור הארוך שלה
וגומות-החן.
יעלה משתרעת לאחור במושב שלה ואומרת למיכל, לבסוף:
"לא היית צריכה להגיד לה את זה, אפילו אם ידעת. היא עדיין לא
התגברה עליו."

                                                           
 


הבית של תמי גדול מאוד. אבא שלה מנהל הסניף של בנק-הפועלים
ואמא שלה שכירה בחברה גדולה לייצור ציוד אלקטרוני זעיר, מאז
ומתמיד חינכו אותה כנסיכה. אמה השתדלה לטפח בה את התרבות של
ארץ ישראל היפה של לפני זמנה, ואכן, עד העת האחרונה, לפני
שהחלה להתעניין במשחק,  עד לגיל חטיבת-הביניים בערך, כשעוד
הייתה תמי "ילדה" היא אהבה את השירים הישנים ההם ובכלל חלמה
לחיות בתקופה של אריק איינשטיין ושל הקסם בכל השירים האלו עם
המקורות הרוסיים וספרי-ילדים ישנים עם שפה קצת מוזרה וטובה
ותמימה, אולם, היא רצתה לגדל קצת קוצים, גילתה קצת מרד, כיאה
לילדה עם אופי, וגם החלה לבוז קצת למה שפעם היה לה פינה חמה.
כן, החדר שלה נראה שונה עכשיו, עם מערכת סטריאו וארבע-מאות
דיסקים, ופוסטרים על הקיר ומנורה אדומה וכדור-מראות קטן
וציורים, אחד של פיה עירומה הרוחצת בנחל עם השתקפות של שדה
ואחד של זוג ערפדים מזדיינים, עם מראה גדולה, בה היא יכולה
לראות את כל גופה, עירומה, והמון בגדים בארון, ותיבת-תחפושות,
עם מסכה אחת עבודת-יד מונציה שעלתה חמש מאות שקל, למרות שחלק
מהבגדים בארון הם יד-שניה. יש לה תמונה אחת כשהיה לה שיער ממש
ארוך (עכשיו היא קיצרה לקצת יותר ארוך מהכתפיים, אבל פעם השיער
שלה כיסה את הגב שלה) ועוד תמונה על השידה שלה ושל מיכל, שהן
צילמו פעם אחת לפני שהן יצאו לדיסקוטק. את התמונות של זיו היא
הורידה.
ובזיו היא הוגה עכשיו, עכשיו כשהוא חזר לתודעה שלה באופן כל-כך
מפתיע ושתלטני. היא ניסתה לעלעל קצת ב"ספר משפחתי" של אפרים
קישון שיצא עכשיו בהוצאה מחודשת, אבל היא לא מצליחה להוציא את
זיו מהראש שלה. מה יש בו? מה יש באידיוט הזה שהיא לא מצליחה
לשכוח? אולי בגלל שהם היו אהבה ראשונה, ואולי בגלל שהוא הבטיח
שלא תהיה לו אף אחת אחרת ואולי בגלל שזה מעצבן שהוא בחר דווקא
בחברה טובה (אם כי לא הכי טובה) שלה כדי להיות ביחד.
או אולי משהו אחר, בכל מקרה, היא כועסת ואומרת לעצמה שהיא לא
כועסת, שזה עסק סגור, שזה סתם עצבים. למרות שהיא לא ילדה
עצבנית. אמא שלה אפילו לא אמרה לה שלום, רק לקחה את האוטו.
בדרך כלל, כזה דבר לא היה מזיז לה בכלל, בדרך כלל כשאמא שלה
היתה באה לנשק אותה היא היתה אומרת: "אמא,די" בדרך-כלל,
בדרך-כלל.

יש לה טלפון משלה, הוא מצלצל עכשיו, גם עם אורות. טלפון שקוף.
אולי זה זיו? "הלו,"

"הלו, תמי?" הקול העצבני שבטלפון שייך לתום, הבוגדת.

"מה את רוצה?" שואלת תמי.

"היי, תקשיבי, אל תנתקי. אני חייבת לדבר איתך בארבע-עיניים.
די, אני ממש מצטערת. את חייבת להאמין לי, תמי, אני לא רוצה שזה
יפגע בחברות הטובה שיש לנו. מה אני מקשקשת... אני .."

"תום, תאמיני לי או לא, אבל פשוט לא בא לי לדבר איתך עכשיו,
או-קיי? זה לא קשור לזה, בסדר? אני אדבר איתך... מחר, מחרתיים
או משהו, את תתגברי על זה, בסדר?"

"לא, תמי, אני יודעת שזה לא בסדר. די, זה לא מרגיש בסדר. איך
צעקתי על מיכל אחרי שהלכת. ממש לא התכוונתי שתגלי ככה. אני
חייבת להסביר לך את זה פנים מול פנים".

"את לא יודעת שיהודה פוליקר ובנזין כבר לא באופנה, תשאירי לי
אס אם אס, אין לי כוח לפגישה באמצע החיים. לכי תזדייני או
משהו. די, חלאס."

"תמי, אני באה אלייך עכשיו ואנחנו הולכות לגן, אם את רוצה או
לא, די! די! אני אצלך עוד שתי דקות. לא איכפת לי להיות קרציה.
את תשמעי מה שיש לי לומר." תום ניתקה לה את השיחה באקט חתרני
ומפתיע לחלוטין. הרי מיכל ותמי הן השולטות בחבורה, לאמיתו של
דבר, ותום עוד הרי נואפת.

אבל כשאבן קטנה פוגעת באדן-החלון של תמי, ליד האדניה עם הפרחים
שתמי מטפחת, תמי יורדת לפגוש את תום ולשמוע את אשר בפיה. עד
הגן הן שותקות.

"תמי, עכשיו תסתכלי לי בעיניים ותאמיני למה שאני אגיד לך כי זו
האמת שלי ולמרות שזה נשמע קיטשי ולא-חשוב, זה מה שמשנה לי.
תקשיבי, אני בכלל לא ידעתי שאת עוד מרגישה משהו כלפיו. עכשיו
אני יודעת. עד עכשיו אמרת תמיד שהוא אידיוט ושאת שמחה שהתגברת
עליו, את יודעת איך אתם ממגמת תיאטרון נוטים להיות תיאטרליים
בקטעים האלו. אותי שיכנעת. אבל אני דווקא חשבתי כל הזמן שהוא
די חמוד, זאת אומרת, את יודעת, השיער הבלונדיני שלו... טוב לא
חשוב."

"תום, תגיעי לנקודה שלך. את הולכת לבקש ממני סליחה? הנה, אני
סולחת לך. לא איכפת לי, זאת האמת, שלי. היו לנו שישה חודשים
-נפלאים- ביחד, אבל לקראת הסוף התחלתי לראות מי הוא באמת, וגם
קלטתי שהרמה הכללית שלו, הוא לא מגרד את הרצפה, הוא נראה חתיך
וחמוד בהתחלה, אבל אחרי חצי שנה ראיתי שהיה לי עסק עם טמבל.
כן, עסק, כי זה מה שזה היה בשבילו. אני ראיתי איך הוא מסתכל על
בנות אחרות... טוב לא משנה."

"תמי, הנושא זה בכלל לא זיו טננבאום, זה לא זיו, זה אנחנו. אני
מאוד מעריכה אותך ואוהבת אותך בתור בן-אדם ובכלל. אני יודעת
שמיכל החברה הכי טובה שלך, אבל את החברה הכי טובה שלי. אפילו
שהכרתי אותך אחרי יעלה. אל תספרי לה. אני אוהבת את הסגנון שלך,
ולא איכפת לי אם תעריכי אותי פחות עכשיו."

נשתררה שתיקה קלה.

"אז זהו, זה מה שיש לך לומר?" שאלה תמי בקוצר-רוח לבסוף, אולי
בשמץ חוסר-התחשבות.
"מה שיש לי לומר זה... עדיין אכפת לך ממנו. אני לא יודעת למה
את מכחישה את זה או מה את חושבת שיש לך להפסיד, אבל, את תמיד
עושה את הרושם שאין לך מה להסתיר. אז עכשיו אני רואה שאת גם
כמוני ויש לך נושאים עם עצמך שעוד לא פתרת. אולי את לא בן-אדם
כל-כך נאור כמו שאת מציגה את עצמך."

"סליחה? אמרתי פעם שאני בן-אדם נאור?" מתחילה תמי לכעוס, "
עכשיו אני אומרת לך שאני הבן-אדם הכי פחות נאור שאת מכירה, אני
תמיד משקרת לעצמי ואני לא יודעת איך אני חיה עם עצמי, אבל לך
אין בושה... תקשיבי, אני, באופן הזוי לחלוטין, מעריכה את זה
שבאת לכאן לדבר איתי, שהזזת את התחת של המגמת תקשורת שלך לבוא
לכאן, לנסות "לתקשר" איתי, לגרום לי להיחשף בפנייך, לשתף אותך
במחשבות הכי אישיות שלי, בטח את רוצה לדעת מה הוא אוהב שעושים
לו!!!"

תום, חסרת-אונים, כתמיד אומרת אז: "די, תמי, את מציגה את זה
באור מעוות לחלוטין. מה זה עוזר לך? זה כאילו החלטת לכעוס עלי.
אני הייתי יכולה להעריך מישהו שהיה בא אלי ומבקש בכנות סליחה.
את גם חייבת ללמוד לסלוח. החיים שלנו לא כאלה גרועים. אם תגידי
לי עכשיו אני אעזוב אותו, נראה לי שזה מה שאני אעשה, בכל
מקרה"

"אם תעשי את זה," עונה תמי כמעט מיד, "זה יהיה רק לטובתך. אבל,
אני לא הולכת להתערב, תעשי מה שאת רוצה. כאילו, לא איכפת לי.
את יודעת מה, אולי אני עוד קצת קשורה אליו, אבל זה רק בגלל
שהוא הבן שהייתי איתו הכי הרבה זמן וכל העניין היה קצת מפתיע.
את יודעת מה? נעשה איתך אפילו ג'סטה. הזמינו את הכיתה שלנו
לקורס פסיכודרמה, את יודעת מה זה?"

"לא," עונה תום.

"זה קבוצה של אנשים שחוקרים את עצמם באמצעות התיאטרון. עכשיו,
תמיד אמרנו שהיית צריכה ללכת למגמת תיאטרון במקום קולנוע. את
תבואי איתי לפסיכודרמה, כי מיכל לא רוצה ללכת ואני לא רוצה
ללכת לבד, אם לא תבואי, אני לא אסלח לך."

"מה הקשר," שואלת תום, "אבל חוץ מזה, אני במילא לא יכולה, יש
את הפרוייקט הזה על תקשורת-המונים שאמרתי לך, אני חייבת להשקיע
הכל כדי להצליח בזה."

"אה, שטויות. נסדר כבר משהו, אני מכירה מישהו שסיים תקשורת
לפני שנתיים והיה להם בדיוק אותו חומר כמו שלכם, נראה לי, אני
יכולה לקחת ממנו את הקלסר שלו, אבל כל זה רק בתנאי שתבואי
איתי. זה רעיון טוב. את תראי, יהיה כיף."

"וואלה," אומרת תום, מעבירה ידה על ברכיה, יש לה חצאית ג'ינס
עם טלאים של עור הפוך, מאוד סטייליסטי, "מתי זה?"

"הפגישה הראשונה ביום שני, לא צריך להביא כלום, רק מחברת, אם
את רוצה לרשום הערות."

                                                           
       
תום התרצתה, כי עכשיו היא עם תמי בכיתת הפסיכודרמה שהוקצתה
לקבוצה בביה"ס, אחרי שעות הלימוד. רוב הקבוצה היא קבוצה של
אנשים רגילים שכבר פועלת קרוב לשנתיים, זאת ניתן להבין מדברי
הפרוטוגניסט, הלוא הוא המנחה של הקבוצה. רוב חברי הקבוצה
מתל-אביב ומגבעתיים. אישה אחת בת ארבעים, אבל לא המבוגרת ביותר
בקבוצה הגיעה מקיבוץ שדות-ים, שמה שרה, היא מציגה את עצמה:
"אני שרה".
ממגמת-תיאטרון תמי היא היחידה מהשכבה שלה, אך היא מזהה את רות,
משיכבה מתחתיה ששיחקה את רנה בהצגה "שלושה עכברים עיוורים"
שהעלתה המגמה שנה שעברה ועוד ילדה מהכיתה שלה שתמי לא מכירה
אפילו בשם מרוב שהיא שקטה ולא נוטה להתבלט.

"אולי יבואו עוד אנשים" אומרת רות. "תמיד זה ככה בהתחלה, ולאט
לאט באים עוד אנשים."
"מאיפה את יודעת," שואלת תמי, "את היית פעם בחוג פסיכודרמה?"
"כן," עונה רות. "מי זו?"

תום מתעוררת ותמי מציגה אותה: "זו תומי. היא חברה טובה שלי. מי
זאת?"

"זאת ירדן. היא בכיתה שלך." וירדן אומרת :" היי, את נורא
יפה."

תמי נשענת על הקיר, אך לא עונה. "היא מאוד יפה" אומרת ירדן
לתום, שמשיבה:"כן, כולם אומרים לה את זה. בגלל זה כבר לא איכפת
לה. אל תעלבי."

הפרוטוגניסט מהסה את הליחשושים:
"שלום, אני דוד פרלמן, ואני הפרוטוגוניסט שלכם לחמש-עשרה הדקות
הקרובות, אני מחליף את סתיו, הפרוטוגוניסט הקבוע של הקבוצה
שמתנצל מראש על האיחור שלו, אתם תראו, הוא אחלה בחור. הייתי
רוצה שכולכם תתקרבו אלי ותקיפו אותי בחצי מעגל. בבקשה,"

כולם נעתרים לדבריו, יש מעגל כיסאות לפניו ודוד נשאר עומד
כשהוא מרצה, הוא גבר בגיל העמידה עם קרחת ושיער-לבן המקיף
אותה, מבטו משדר נסיון-חיים ועמידתו קלה ובוטחת:

"כמה מלים על פסיכודרמה. הוגה הפסיכודרמה הדוקטור יעקב לוי
מורנו. אנחנו נקרא לו מורנו. מורנו ניסה לחשוב על דרך בה יוכל
התיאטרון להשפיע לטובה ככוח מרפא על אנשים, בדרך-כלל ללא הכשרה
בתחום המשחק, ולעזור להם לבטא או לחיות מחדש חוויות מהחיים
שלהם, שנשארו בלתי-פתורות. כל אחד מאיתנו יש לו הקשיים שלו,
החיכוכים שלו עם אנשים בסביבתו, והרבה פעמים דברים נשארים בלתי
פתורים. בעבודה בקבוצה, כשהמטרה המשותפת היא עזרה הדדית אנחנו
מתכוונים להשיג..."

"סליחה על האיחור" קוטע את דבריו בחור צעיר שנכנס לחדר עם תיק
עור מתחת לזרועו, מתנשף הוא נכנס. "היה לי מקרה חירום בשפיים.
אני צוחק. תעזבו אותי, אני היחידי שרגיל לשטויות של עצמי. אני
רוצה להודות לארז שהחליף אותי, אפילו אם זה היה רק לחמש-עשרה
דקות. תודה, ארז." ארז מחייך לכיתה, טופח קלות על שכמו של
סתיו, הפרוטוגניסט הצעיר, ויוצא מהחדר.

"טוב, עכשיו באמת," אומר סתיו קלות, מאחר והוא כבר לא מתנשף, "
אני סתיו ויינברג, אם זה באמת מעניין אתכם, ואני אהיה
הפרוטוגוניסט של אלה מכם שלא יעזבו את הכיתה בזעם. אני אוציא
את החיה מכם, ואכניס אליכם את אהבת התיאטרון ובכלל אהבה. אהבה
זה דבר טוב, נכון? סליחה, לא אמרתי לכם מה זה פרוטוגוניסט. זה
בערך ככה: אתם תהיו השחקנים ואני מעין במאי שיכול להיות גם
שחקן. מה החובות שלכם כלפי? כבר לדבר על חובות? אנחנו בקושי
מכירים. כן," הוא מגביה קולו בדרמטיות, "יש חובות. גם כאן, כמו
בכל מקום. החובה שלכם כלפי היא אף פעם לא להתעצל. אני נותן את
כולי בתהליך הזה, לפחות את רובי, והדבר שאני הכי שונא. שונא!
זה כשמישהו לא נוהג באותו האופן, כשמישהו נוהג בחוסר-איכפתיות
לגבי עצמו, וככה גם פוגע בקבוצה. הקבוצה היא החבר הטוב ביותר
שלכם,"

"איזה פסיכופת," אומרת תום לתמי.

"תשכחו את הבית של אבא ואמא, תשכחו את כל שחקני הקולנוע
והתיאטרון, ברד פיט, חנה סנש, היא לא שחקנית תיאטרון וגם אתם
לא. אם אתם בריג'יט ברדו הבאה, מה טוב! לי לא אכפת! אני רק
רוצה שתהיו אתם עצמכם. את!"

"אני?" שואלת תום.

" כן. מה את חושבת על כל מה שאמרתי עכשיו?"

"אמרתי לחברה שלי שאתה פסיכופת," עונה תום. כל הכיתה מתפקעת
מצחוק. גם סתיו מצטרף לצחוק לבסוף ומחכך את עורפו: "כן, כרגיל,
הגזמתי. הייתי רוצה שנתחלק לקבוצות של זוגות, בבקשה, קומו, לא
באנו לכאן כדי לשבת, לא עכשיו."

תום מניחה את המחברת שהביאה בצד ואומרת לתמי: "לא נראה לי
שצריך לרשום הערות."

                                                           
   


"את, מה שמך? נסיכה שחורה? "
-"תמי,"
"או, איזה שם תמים ויפה. תמי, אני סתיו. אני שמח שכולם מסודרים
בזוגות, אם נעבוד טוב, יהיו גם תוצאות טובות. תמי, איזו חיה את
הכי אוהבת?"
-"הממ.. חתול, אולי. החיה הכי מתפנקת שיש, והיא גם רעה
בנוסף..."
"חשבתי משום מה שתעני ג'מוס. זו החיה שאני הכי אוהב, היא יורקת
עלייך והיא גם מסריחה. כמונו, לפעמים, חוץ מהקטע עם היריקות.
את בחרת חתול. תמי? כן. תמי? את עכשיו חתול, אני רוצה שתתנהגי
כמו חתול, עכשיו, עם כל הפרטים הקטנים."
-"מה, לעשות מיאו?"
"כן, ואני רוצה שבת הזוג שלך. מה שמך?"
-"תום,"
"תום, תמי, תמי, תום, זה יהיה קשה לזכור, נו מילא, אני אקרא לך
"ציץ" בגלל השיער הקוצני שלך, בסדר?"
-"הממ..."
"או.קיי, "ציץ", תמי היא חתול והיא החתול שלך, את צריכה ללטף
אותה כאילו היא חיית-המחמד שאת הכי אוהבת בעולם."

-"אני רוצה להיות זברה!" אומר ציון, בחור תימני שהוא מעין
ליצן-הכתה, שהוא מהקבועים שבאו מתל-אביב.
"אתה זברה!" אומר סתיו, "ושרה, תשימי לב לתת לציון טיפול מיוחד
כי הוא צריך את זה. הוא הבן-זוג שלך!"
-"אם אני אוכל לסבול אותו!" אומרת שרה, וזה לא כל-כך מצחיק,
אבל זה בסדר, כי היא שרה, ושרה בדרך-כלל ככה.

תום מאוד נהנית ללטף את תמי. האמת היא שהיא עדיין לא גיבשה לה
זהות מינית, והיא מוצאת את עצמה די נמשכת לתמי. תמי מצידה, היא
החתול הכי חמוד שהיא מצליחה לתאר, מפתיע ומרגש אותה בו זמנית
איך פתאום היא ותום התקרבו כל-כך.

"העניין כאן זה לאהוב ולהיות נאהב," מדגיש סתיו, " אבל עכשיו
אני רוצה שמאוד בעדינות, תתהפכו בתפקידים."

"זה טוב," הוא אומר לתמי, שמלטפת את תום, מלטפת את גבה של תום,
שהוא רך מתחת לחולצתה. תום מנסה להתנהג כמו החתול שלה, מיצי,
מתפנק ובוגדני, הולך לאן שמאכילים אותו, לא יקבל כל ליטוף
בחיבה, רק את זה שמראה על כל תשומת-הלב. לרגע היא בארץ
החתולים, מרגישה את כל גופה גמיש ומתעגל, וכמעט נפלט לה "מיאו"
היא מגרגרת בשקט-בשקט.

"הוא קרא לך נסיכה שחורה," אומרת תום לתמי בקול חתולי בעוד זו
מלטפת את שיער ראשה ואת עורפה, באופן רומזני למדי.
"נו, אז מה," שואלת תמי ולא מפסיקה את ליטופה.

"איזה חתיך," אומרת רות שבחרה לשחק איילה, ובמנוסתה מבעליה,
להלן ירדן, הילדה השקטה, מקרבת אותן לתום ותמי, הצמד החדש. "גם
הוא חושב שאת יפה". מוצאת ירדן לנכון להעיר.
"עם כל הכבוד, הוא נראה לי די אהבל, מיאו, הסתיו הזה. חושב את
עצמו. מצטערת. גם לא נראה לי נכון מה שאתן אומרות."

                                                           
       

חוג הפסיכודרמה, אף שהיה מהנה למדי, נדחק לצד. רק המורה מרי-לו
אומרת כי צר לה שכל-כך מעט תלמידים הגיעו לחוג והיא ציפתה
ליותר, בתור מגמת תיאטרון, כך שנילי ואדרה, עוד שתי בנות
מהכיתה נרשמות גם הן, לא לפני שהן זוכות להמלצה החמה של תמי,
למרות שמיכל מסרבת לבוא.

"אני רואה שאת ותום נהייתן פתאום חברות טובות." היא אומרת
לתמי, כאילו בדרך אגב בכיתה, בסוף השיעור.
"שום דבר. הכל כרגיל," עונה תמי, "את בטוחה שאת לא רוצה לבוא,
זה היה ממש נחמד! ויש המדריך הזה, סתיו, אולי הוא ימצא
חן-בעינייך. אני לא יודעת, אני לא התלהבתי."
"אולי הוא ימצא-חן בעינייך" אומרת מיכל סתומות, "ובעיני החברה
החדשה שלך. באמת, תום, כאילו, דה, הילדה הלכה ושכבה עם החבר
שלך לשעבר. עד לפני שבוע היא עוד הייתה הבתולה התמימה. תמי,
באמת, את יורדת בסטנדרטים שלך,"

"איזה שטויות, את יודעת שאין לי סטנדרטים," אבל משהו מטריד את
תמי, בדרך כלל הן היו צוחקות בשלב זה.

לא נורא, הכיתה החלה לדבר בעניין על הפקת סוף השנה של מגמת
תיאטרון. מדברים על הפקת מחזה מקורי ומיכל ותמי כבר נרתמו
למשימה, מאחר והן רואות עצמן הכי ראויות למשימה כזו מכיתתן.

"כדאי שנהיה הכותבות הראשיות," אומרת תמי למיכל בשקט, "אנחנו
היחידות שיכולות לכתוב משהו ברמה בכיתה הזאת. חוץ ממורן כץ
ואולי יובל ברון, הכיתה הזו ריקה לחלוטין מיכולת-כתיבה או משחק
שמתקרבת לנורמה."
"חומר-אנושי מתחתית המדרגה," משיבה מיכל, "אבל את זה אנחנו
יודעות כבר, גם מרי יודעת את זה וגם זהבה ושמוליק, למרות שידוע
שהכוכב של שמוליק זה יובל ברון. אבל אני מסכימה איתך לחלוטין.
אנחנו חייבות להיות הכותבות הראשיות, אפילו אם רק כדי לחסוך
לבית-ספר את הבושות של החיים שלו."

תמי אומרת: " בואי נלך לדבר עם מרי עכשיו, אני רואה ש"גניחט"
ושירלי כבר מתחילות לדבר איתה, לעוט על הטרף, אז בואי נלך לדבר
איתה עכשיו, יאללה,"

"כן, האמת היא שחשבתי עליכן," אומרת מרי, כשהבנות מבטאות לפניה
את רצונן להשתתף בכתיבת המחזה. "שתיכן מאוד מוכשרות, גם במשחק
וגם בכתיבה, אני יודעת לפי השיעורים שלכם שבדקתי וגם מהיכרות
אישית. אם לא הייתן כזו אליטה... טוב, אני צוחקת, אבל אתן
יודעות שחלק גדול מהכישרון של שחקן זה עבודה עם שחקנים אחרים,
ואתן צריכות לגלות סובלנות יותר גדולה לתלמידים האחרים. אני
יודעת מה אתן חושבות, כן. שום דבר עוד לא סופי, ואנחנו במגעים
עם במאי חיצוני, למרות שיכול להיות שאני ושמוליק נביים את
המחזה, עוד נראה בקשר לזה, אבל אני מסתכלת באופן מאוד חיובי על
ההשתתפות שלכן בפרוייקט הזה. אני מחזקת את ידיכן."

                                                           
       

"אני מבקש היום מתנדב," אומר סתיו בתחילת הפגישה השניה של
קבוצת הפסיכודרמה. נילי ואדרה הגיעו וירדן, מקומה נפקד. הבנות
החדשות בקבוצה מתרגשות לראות את ההתרחשות, התיאורים של תמי ממש
הלהיבו אותן. "או מתנדבת."

נילי מצביעה על אדרה, "קח אותה".

אדרה נענית לידו הנשלחת של סתיו, אשר מלווה אותה בנימוס הלקוח
מסיפורי האגדות לכיסא שהוצב מול חצי המעגל. "מה שמך?"
"אדרה"
"שם מאוד מיוחד. את נראית ילדה מאוד מיוחדת. בכנות. זה כסא
מאוד מיוחד, גם. את תגלי, אדרה, שברגע שאת יושבת בו, וגם מול
עיני הקהל המשתומם של החברים שלך לקבוצה, את מרגישה הכי
משוחררת ופתוחה בעולם. את מוכנה?"
"מה אני צריכה לעשות?"
"שבי, דבר ראשון. שבו גם אתם. "ציץ", אני רואה שעשית פסים
בשיער, מתאים לך."
"היא כוסית." מציין ציון.
"ציון, תצטרך לשמור הערות מהסוג הזה לעצמך, אחרת "ציץ" תתבע
אותך על הטרדה מינית ותהיה לה הזכות לעשות את זה. אני לא יודע
למה אני סובל את השטויות שלך. אולי בגלל שאני אוהב אותך למרות
שאתה מטומטם. אדרה, מה שאני רוצה שתעשי: אני אשאל אותך שאלות,
ואת תצטרכי לענות לי עליהן לפי מה שאת מרגישה, בלי להטריד את
עצמך יותר מדי לגבי... אני מבטיח שאם תהיה שאלה שלא תרצי לענות
עליה, נדלג. בסדר?"
"טוב," היא אומרת ממושבה על הכסא, מתביישת קמעה.
"טוב. מהמשתתפים האחרים אני מבקש לשים לב לתגובות של אדרה.
אחרי שאני אשאל אותה את כל השאלות, אני אצטרך את המסקנות שלכם.
אתם עכשיו צופים אובייקטיביים. זהו."
-"יש לי שאלה." אומרת תמי.
"כן, תמי. זה תמי,נכון?"
"כן, אתה לא זוכר את השם שלי. לא חשוב. מה שרציתי לשאול- אם
אחר-כך אתה מחליף את אדרה והיא שואלת אותך שאלות. בתור
פרוטגניסט זה לא יהיה הכי הוגן? למה שרק אתה תשאל את השאלות?"

סתיו מתבלבל קמעה, ואז צוחק צחוק קצת זחוח. "כן, נו טוב. אולי
גם אני אעלה על הכסא בהמשך. אבל עכשיו, ההצגה חייבת להימשך,"
והוא מרים את ראשו. "תודה על השאלה, תמי, אני אוהב שיתוף פעולה
של הקבוצה מכל סוג. כן, עכשיו, אדרה,השאלה הראשונה שלי היא:
אהבת פעם מישהו באמת?"
"כן," עונה אדרה לאחר רגע של מחשבה, "כן,"
"מי זה היה?" שואלת תום.
אדרה מסתכלת עליה, לא בטוחה אם להמשיך ואל סתיו, שמהנהן
לעברה.
"קראו לו אנדריי והוא היה מאבטח בחברה של אבא שלי..."
"אל תמשיכי." אומר סתיו, "עקבתם אחרי התגובה שלה? יפה. נחזור
אל זה אחר כך. אנדריי. עוד שאלה: שנאת פעם מישהו, עד שיכולת
להוציא לו את הנשמה? שנאת פעם מישהו?"
"לא, לא נראה לי," אומרת אדרה בהיסוס, "אני לא טיפוס ששונא.
אני לא מאמינה שסיפרתי על אנדריי, לא סיפרתי על זה
לאף-אחד..."
"אני חושב שעשית טוב. עוד שאלה: מה הספר הכי טוב שקראת?"
"אני אוהבת לקרוא," עונה אדרה, "הספר הכי טוב שקראתי היה 20
אלף מיל מתחת למים של ז'ול ורן."

"סוף הדרך," אומר סתיו,"עוד שאלה: מה הדבר שאת הכי אוהבת אצל
אמא שלך?"
אדרה: "את איך שהיא מחייכת."
"כל הכבוד. תודה לאדרה, על פתיחות באמת נלבבת. נלבבת כמו
בספרים. בהמשך נשחק את המשחק הזה שאני קורא לו "משחק השאלות"
והוא בעצם רציני יותר ממשחק, כי יש בו תוצאות ממשיות שיש להן
יכולת לעזור בחיים שלנו, וגם מי שלא מאמין, יאמין, הדברים
שונים כשאתה יושב על כסא. קבוצה, אני מקווה שעקבתם טוב אחרי
האדרה שלנו, כי אני מצפה לתגובות אינטיליגנטיות. בבקשה.
שאלה-שאלה. תגידו בבקשה לאדרה איך היא הגיבה כששאלתי אותה אם
היא אהבה פעם מישהו."

"את מיצמצת בעיניים," אומרת שרה, "וכשאמרת שאנדריי עבד בחברה
של אבא שלך את הסתכלת על הרצפה, מה שלי נראה כאילו את מתביישת
בו, כי הוא רוסי, אני לא יודעת,"
"אני דווקא חשבתי שענית די מהר והיית בטוחה בעצמך," אומר נדב,
אחד המשתתפים.
"מה זה חשוב איך היא הגיבה? מה  שחשוב שהיה לה מי לאהוב" אומרת
תמי פתאום באופן שמפתיע את כולם, בהתפרצות של רגש.

"רגע, " אומר סתיו, "זה יגיע. בינתיים, תמי, נסתפק בעובדה שאני
מסכים איתך ונעבור, בבקשה, אם לא איכפת לכם לשאלה הבאה. לפני
זה: אדרה, מה דעתך על התגובות של הקהל שלך,  את חושבת שהם
דייקו בפרשנות המקצועית האדיבה שלהם?"

"אני לא יודעת. אני רק יודעת שזה היה מוזר להיפתח ככה לפני קהל
של אנשים שאני בקושי מכירה, למרות שזה היה גם מאוד משחרר,
עובדה שאמרתי את זה, לא? האמת שהסתכלתי על הרצפה כי חשבתי
שראיתי ג'וק, אבל זה היה סתם תעתוע של הדמיון."

"יפה. השאלה השניה הייתה לגבי השנאה. לכולנו קל יותר להודות
שאנחנו אוהבים, ובאמת, אדרה לא מצאה מלים בפיה, או מישהו אחד
לשנוא."

ציון: "אני שונא את אבא שלי. הוא כל הזמן עסוק בלזיין נשים
אחרות חוץ מאת אמא שלי. אני ממש ממש שונא את המאנייק הזה שקורא
לעצמו אדרה."

סתיו: "מה???"

ציון: "התכוונתי: המאנייק הזה שקורא לעצמו אבא שלי".

תמי: "כל אחד שונא מישהו לפעמים. חשבתי שאדרה עומדת להגיד
משהו, אבל בסוף היא אמרה שהיא לא טיפוס ששונא."
תום: "לדעתי אין כזה דבר טיפוס שלא שונא. אם אהבת מישהו מאוד,
אז בטוח גם שנאת מישהו, מישהו ששנא אותך, אולי-"

סתיו עכשיו קם מכסאו, הממוקם בפינת חצי-הסהר, הכי קרוב לכסאה
של אדרה ואומר: "סטופ. אני מודה לכם על המסקנות שלכם לגבי שנאה
ואהבה, זה באמת. עכשיו- אני רק רוצה להזכיר לכם שאנחנו מתמקדים
בתגובות של הבחורה היפה הזאת, עם השם המאוד מיוחד, לא מעניין
אותי כרגע אם היא שונאת את היטלר או את סבתא שלה, או את אנדריי
בעצם, או את אבא שלה, כמו שציון אומר שהוא שונא את אבא שלו,
ולא נתווכח איתו. אני הטלתי עליכם משימה להיות קהל אובייקטיבי,
והמסקנות שלכם לגבי התגובות של אדרה זה הדבר היחידי שאני רוצה
ממכם, לא יותר ולא פחות. אתם תראו שזו הצורה הכי זורמת לעשות
את זה. מסקנות!"

נילי, חברתה הטובה של אדרה מתגייסת למשימה, גם אם בחשש: "אני
עקבתי טוב טוב אחרי התגובות שלך. אני מכירה אותך, את יודעת.
כשסתיו שאל אותך, "  היא לא מסירה עיניה מעיני אדרה, " אם שנאת
פעם מישהו ,כמו שהוא התנסח, עד שיכולת להוציא לו את הנשמה
-חשבתי ישר על אמא שלך ועל איך שאתן רבות, תגידי לי מספיק אם
אני אומרת יותר מדי, אדרה, על הצעקות שלכן, על החדירה שלה
לפרטיות שלך, על אי-הקבלה שלה את אנדריי, הרי סיפרת לי הכל,
וראיתי שהיססת, וכשאמרת שאת לא שונאת אף אחד, לא יכולתי להאמין
לך. זה לא עניין של אמונה, או של שחור ולבן, אבל למרות שאת
יכולה להגיד שאת אוהבת את אמא שלך מאוד, ולמרות שבטח תרצי
להאמין שאת בן-אדם טוב ומושלם שלא שונא אף אחד, ברגע שאמרת
לא, והדברים שאמרת אחר-כך, אני ממש ראיתי שאת לא אומרת אמת,
ואני לא יודעת אם הייתי עונה בצורה אחרת אם הייתי יושבת על
הכסא."

סתיו מוחא כף: "כל הכבוד. כאלה רגעים עושים לי את היום ואני
מרגיש טוב שלקחתי את הג'וב. אתם מרגישים טוב? אני לא חושב
שהיתה לנילי אי פעם אפשרות לדבר עם אדרה בפתיחות כזאת כמו שהיא
הרשתה לעצמה עכשיו ואני חושב שזה רק נפלא. בואו נדבר על השאלה
השלישית ואני אסכם את הדיון, ותזכירו לי לומר לכם דבר מאוד
חשוב. אבל עכשיו, לשאלה השלישית: מה הספר הכי טוב שקראת?"

ציון: "זה היה קל, שאלה כזו שלא אכפת לך מה אתה עונה, אבל אדרה
חייכה, אז כנראה שהיא באמת אוהבת לקרוא"

תום עכשיו פנתה לתמי ולחשה לה באוזן: "את באה ללכת? אולי נעבור
אצל הידיד שלך לקחת את החומר של העבודה בתקשורת-המונים, במילא
נגמר עוד דקה, אני יודעת, מה-זה כיף, אבל בואי נלך."

תמי מתיקה את מבטה מהקבוצה, שההתלחשות כבר דומה ששינתה את
ההרמוניה הפנימית שלה ועונה לתום: "אי-אפשר. אני חייבת לשמוע
את הסיכום של סתיו. סתם, מעניין אותי. אני לא מתאהבת בו או
משהו. אם את רוצה, תלכי. אני לקחתי כבר, דרך-אגב את הקלסר
מיוני, זה אותו חומר, אז את יכולה לקחת את זה אחרי הפסיכודרמה.
אבל בואי נשתוק, נראה לי שאנחנו מפריעות."

תום: "טוב,סבבה." ואז לקבוצה, שכבר דנה בשאלה הרביעית: "כשאדרה
אמרה שהיא הכי אוהבת באמא שלה את החיוך שלה, גם היא חייכה וזה
נראה לי הכי נחמד בעולם, כי בטח יש לשתיהן את אותו חיוך"

תמי רק זוכרת את מה שהיא עצמה אמרה, שמהדהד בזכרונה הרגע: "הכי
חשוב שהיה לה מי לאהוב"

                                                           
   
סתיו שותה כוס מים מבקבוק "מי-עדן" שמונח מתחת לכסא שלו, הוא
הרי קורע את הגרון:

"יופי, חבר'ה, לסיכום, ובאמת לסיכום, הייתה לנו אחלה פגישה
היום. אני חושב שנתנו גז ומעכשיו רק נתקדם. אני רוצה להודות
שוב לאדרה על שיתוף הפעולה. זו רק ההתחלה, חמודה. בהמשך מחכים
לנו דברים הרבה יותר עמוקים ומוזרים. או סתם טיפשיים. הנקודה
העיקרית שהייתי רוצה להדגיש היא שאנחנו מרגישים תמיד כאילו
אנחנו נמצאים בבדיקה מדוקדקת, אנחנו בטוחים שהחסרונות והפגמים
שאנחנו רואים בעצמנו גלויים לפני האחר, ואם יש דברים שאנחנו לא
סגורים עליהם, אנחנו נשתדל לטשטש ולייפות. עכשיו, כשאנחנו באים
מכיוון הגישה ההפוכה, ומרשים לעצמנו להיחשף, אפילו קצת, בפני
אנשים שבדרך-כלל נתפסים כ"זרים" והם באמת זרים, אנחנו משנים
משהו בתפיסת-העולם שלנו, מוכנים להיפתח קצת יותר לדעות אחרות
ולפתח סובלנות וגמישות נפשית, שזה ממש עוזר בחיי היום-יום,
היכולת פתאום לבוא ולומר: אין לי צורך להתעמת עם בעיה מסויימת
או בכלל לראות את הדבר בתור בעיה. אני לא מצפה מהאחר להתגמש
בשבילי ולשחק רק לפי חוקי המשחק שלי. אני מוכן להתגמש מכיוון
ואני מרגיש שאני מרוויח מזה, אני מבין את ההיגיון בזה שיאפשר
לי להיות בנאדם פתוח ומאושר יותר."

תום, בחציפות מסויימת אומרת: "אמרת שנזכיר לך משהו שיש לך
להגיד. כבר אמרת אותו או עוד לא?"

תמי בוחנת אותו בעיניים עגולות, גדולות. גם הקשב של שאר חברי
הקבוצה עוקב אחריו, הוא זכה באמונם, לא איכפת להם לשמוע.

"או, טוב שהזכרת לי, "ציץ" חמודה. חשבתי על משהו נחמד. דיברנו
על הפתיחות הגדולה שנוצרה בין נילי ואדרה, שיכלה להווצר במפגש
מיוחד כזה. דרך אגב, זו הרי הפעם הראשונה שהן הגיעו לחוג, אז
באמת... מה שרציתי להגיד, נסיכים ונסיכות,  זה איזה משהו גם
לגבי החיים המודרניים. איזה מסר עוקצני, השתפכות נוסטלגית.
האינטימיות, היה לי איזה משהו נחמד להגיד לגבי האינטימיות. אני
אשתף אתכם בלי לשנות את איך שתפסתי את זה: נזכרתי באיזה בוקר
אחד שהיה לי ברמת-אביב, בוקר קיצי, בערב הלכנו לראות סרט, אני
ובחורה מאוד מיוחדת שהכרתי שנים ארוכות. קראו לה נעמה, ומה
שאהבתי אצלנו, זה שיכולנו להיפגש סתם כדי לדבר. הפעם ההיא
שהלכנו לראות סרט הייתה היוצאת מן הכלל, כי יכולנו לשבת שעות
ארוכות על הגג של הבניין של הבית שלה או בחדר שלה, אולי לעשן
איזה משהו, אם היה, ופשוט לדבר שעות ארוכות ולהסתכל זה על זו,
אחר כך להתחיל ללטף זה את זו. אבל אהבתי את הדיבורים לפני
האקשן. דיברנו על עצמנו, על הרגשות הכי כמוסים שלנו, על כל
הרגשות שלנו, ובאמת הגענו לעומקים. אחר-כך מסתבר שהיו לה קשרים
אינטימיים גם עם בחורים אחרים, ואני איש של שיטה אחת. אין לי
מושג מה מורנו היה אומר על כל זה. אבל לפני שגיליתי את כל
ההיסטוריה של נעמה, שבאמת הייתה פתוחה איתי, הבוקר הזה שאחרי,
ממש אפשר לומר שראיתי איזה אור, איזה אור אבל בחוסר-סיפוק, זאת
אומרת, עם כל הפתיחות שבעולם, זו לא היתה אהבה אמיתית, אבל היא
לימדה אותי על דבר שחסר לנו ביום-יום, וזו אינטימיות וגם אמת.
ועכשיו כשנילי פנתה ככה אל אדרה, ראיתי ביניהן בדיוק את אותו
דבר שהיה ביני ובין נעמה, זה הדהים אותי כי זה היה אותו הדבר
בדיוק, וזה גורם לי לתהות די הרבה, אבל אני רוצה שתבחנו את
אופי ההתייחסות שיש לכם עם האנשים של החיים שלכם. אלוהים אמר:
"ואהבת לרעך כמוך" ואני, ואני לא דוס,  תוהה למה הוא התכוון."

"הוא התכוון לפסיכודרמה" אומרת שרה.

"איזו מטומטמת," אומרת תום לתמי.
"תופעת טבע." משיבה היא.

                                                           
 


"תגידי לי, מה חשבת על הנאום של סתיו בסוף, אה?" שואלת תמי את
תום כשהן נוהגות לאסוף את הקלסר של יוני על תקשורת-המונים
מביתה של תמי, מיכל צדקה, הן באמת מתקרבות, הנה, עובדה.
"הוא נשמע לי כאילו הוא יצא ממש מסרט אמריקאי," אומרת תום בקול
צרוד כזה, פרחי.
"ממש, אה? " שואלת תמי.
"את לא מתחילה לפתח אליו איזה רגשות-אשם תת-קומפלקסיביות
בליבידו העליון שלך?" שואלת תום.
"תת-קומפלקסיביות בתחת שלי, תום, אבל הוא די חמוד, בכל זאת."
"אני הולכת היום בערב לזיו, תמי. רק חשבתי שתרצי לדעת את זה."
אומרת תום.
"טוב, תעבדי עליו כמו שצריך. איזה מוזר כל מה שקרה מאז. נראה
לי מיכל מתחילה לשנוא אותך."
"וואלה, טוב, אני לא הולכת לשנות כלום בהתנהגות שלי." קובעת
תום נחרצות.
"כן," עונה תמי ולוקחת את הפניה אל ביתה.

"אמא, אני בבית" תמי אומרת בכניסתן הביתה, הבית קריר ומצן
בעזרת מזגן אוטומטי משוכלל מהחדישים שיש. אין קול ואין עונה.
"היא בטח יצאה," תמי אומרת לתום.
"אמא שלי בכלל לא בבית בשעות האלה," אומרת תום.

תמי לוקחת בקבוק מים-מינרליים קר מהמקרר והן עולות לחדר שלה.
במשיבון שלה יש שתי הודעות:
"תמי, היי, זה יוני. מתי נפגשים? שמעתי שאת ומיכל עומדות לכתוב
מחזה. אולי אני אוכל לקפוץ לתת כמה טיפים, אם תרצי, בכל אופן,
תרימי צלצול הממ..ביי." -ביפ.
"תמי, מה העניינים? איפה את? חשבתי שנתחיל להעלות רעיונות לגבי
המחזה כבר היום בבוקר, את לא עונה לפלאפון. תתקשרי אלי כשאת
חוזרת מאיפה שלא תהיי. גם יעלה כאן. (שומעים את הקול של יעלה,
קצת לא-ברור: הייי!) טוב,ביי." -ביפ.

"הנה הקלסר," תמי מגישה אותו לתום.
"יוני הזה הוא ממש שאקל, הא?" שואלת תום, " שמעתי שהוא היה ממש
זיין בשכבה שלו, וגם שחקן טוב. שילוב נדיר."
"אני לא יודעת, הוא הידיד הכי טוב שלי. אנחנו מכירים מלא זמן.
בעצם אני כן יודעת, אבל... את,תתרכזי בזיו. לפחות עד שימאס לך.
אני לא יודעת מה את מחפשת איתו?"
"נראה שיעלה ומיכל ממש התקרבו בזמן האחרון, איזה קטע!"
"את רוצה לשמוע קצת מוסיקה? תאכלי כבר כאן צהריים. לידיה בישלה
לזניה ועוף."
"אני צמחונית, שכחת?"
"אה, אז את הלזניה את יכולה לאכול ונחמם לך איזה טבעול, יהיה
בסדר. או קיי?"
"סבבה, אז אני לא צריכה להתקשר הביתה, כי במילא להורים שלי לא
איכפת איפה אני נמצאת."
"סבבה, אני אתקשר שניה למיכל, הנה, שימי דיוויד בואי, זה טוב.
רוצה לעשן משהו? יש לי קססה כבר מוכנה."
"לא, אני אומרת לא לסמים. סתם, בטח, בכיף."
"שמעת שתפסו ארבעה תלמידים בשכבה מעלינו? רוצים לשפוט את דני
מילר על סחר. היית מאמינה?"
"טוב, זה עדיין לא-חוקי." המוסיקה של "THE MAN WHO SOLD THE
WORLD" נשמעת ברקע.

"הלו, מיכל. תמי. מה העניינים? התקשרת. כן, תום אצלי. חזרנו
מפסיכודרמה, אני מכבה שם את הפלאפון. היה כיף, אני יודעת. אז
מה? נפגשים בסטארבקס היום? כן, רק נעשן איזה בוף ונאכל משהו
ונבוא. איך אצלכן, איך היה הבוקר? אחלה. טוב, אז נראה אתכן עוד
שעה בערך."

הבנות יושבות על אדן-החלון של תמי, שמשקיף על הגן ועל נוף נחמד
של בניינים ומעבירות ביניהן ג'וינט שגולגל בניירות הגלגול
הגדולים. יש באורח שלהן משהו שמלמד שהן נעשו חברות יותר טובות.
ברור, מיכל היא עדיין החברה הכי טובה של תמי, אבל גם תום הרבה
יותר נחמדה ממה שהיא תמיד חשבה עליה, ויש את כל הקטע הזה של
הפסיכודרמה, והקטע שתמיד הן אמרו לתום שהיא צריכה ללמוד במגמת
תיאטרון, כל זה מתערבב לה עכשיו בראש והיא מרגישה קוזי.
היא מחבקת את תום. תום שואפת ומעבירה לה את הג'וינט, אוצרת את
הסם בריאות.

"את יודעת שנהיינו חברות טובות?" שואלת תום את תמי. "רק לפני
כמה ימים לא היית מוכנה לדבר איתי. אני שמחה שישבת ודיברת
איתי. אבל אני חייבת להגיד לך שהיית מה זה מלחוסה," הן צוחקות
"באתי לבקש ממך סליחה ואת התנהגת אלי ממש חרא, תמי מאמי" הן
שוב צוחקות. "חומר טוב," אומרת תום במבטא עיראקי כבד.

"אני מצטערת, " תמי תמיד נהיית רצינית כשהיא מעשנת, תופעה
שצריך לראות בעין, " תקשיבי. אני אפצה אותך. אני אתן לך אפילו
את זיפזיף, החבר שלי לשעבר."

"זיפזיף? ככה קראת לו?"

"כן, ככה הוא ביקש שאני אקרא לו. בעצם, זה שקר, ככה אני קראתי
לו. רואה? הפסיכודרמה התחילה להשפיע עלי!"

"אל תהיי כל-כך פסיכו-דרמטית!" קוראת תום.

"החומר הזה חלש, בכלל לא משפיע" אומרת תמי.
   
"הנה, קחי עוד שאכטה... אז תגידי, ילדה, למה את כל-כך שונאת את
זיו." שואלת-מבקשת תום.

"אני לא שונאת אותו. הנה, עכשיו אני אדבר הרבה. אני אספר רק לך
את כל הסיפור. מה שאני זוכרת, לפחות. רגע, אני לא רואה ברור.
טוב, את מקשיבה?"

"אני רק מקשיבה."

"בסדר, מה איכפת לך בכלל?"

"מה? איכפת לי. הוא היה הראשון שלי, אל תשכחי... עד לפני מעט
זמן אתן קראתן לי "איירון מיידן" שהיה כינוי לא רלוונטי אבל
הוא תפס- נראה לי רק בגללכן מיהרתי כל-כך לשכב עם מישהו. בעיני
אמא שלי הבתולין היו ערך עליון, או שסתם אני עדיין ילדה
בשבילה. היא מאוד פתוחה איתי בכל הקטע של הסקס, חבל שאני כמעט
לא רואה אותה."

"טוב, הוכחת שאת מקשיבה. פגשתי את זיו בחוף דוגית. זה החוף
איפה שכולם מזדיינים. היית בדוגית, לא? הכרתי אותו מהשכבה
לפני-זה, והוא מצא חן בעיני, אבל בדוגית זה היה אחרת, כי כל
אחד יכל להתנהג בצורה קצת שונה מבדרך-כלל. זה הלך-רוח כזה שם,
לא משהו מיוחד. בדרך קסם הכרנו ומיד מצאנו-חן אחד בעיני השני.
היה לו אז שיער ארוך והוא היה פחות חתיך ממה שעכשיו, אבל עדיין
ממש סוחף. את מרגישה משהו? הוא היה הראשון שלך, הא? נחמד,
נחמד. מה לעשות? צריך להמשיך הלאה. אני לא אשקר לך שאני לא
מתגעגעת אליו. הנה, תראי את התמונות האלו," והיא נכנסת לחדר,
מורידה את הרגל כמו חתול מאדן החלון ובקפיצה, מביאה את התמונות
ממקומן החבוי, שהיא יודעת היטב איפה הוא. לא כל-כך חבוי, לא
סוד גדול. "את רואה, אנחנו נראים ממש טוב ביחד. בזמן עבר, זאת
אומרת."
היא שוב יושבת ליד תום על אדן החלון. "שאכטה אחרונה?" שואלת
אותה תום, ותמי מהנהנת בסירוב. תום שואפת לתוכה את האויר
המסומם, מכבה את בדל הג'וינט על הקיר החיצוני וזורקת לגן. קצת
ככה, בשתיקה. יש לה פנים די יפות, כשהיא מהורהרת, חושבת תמי.
היא כבר לא נראית כמו ילדה רגילה לגמרי. כיף לבנות ביחד.

"עכשיו תספרי לי איך באמת היה לשכב איתו. לפחות נשווה נתונים.
אני יודעת שלא סיפרת את הדברים הבאמת חשובים." מבקשת תמי מתום.
מתוך ההירהור שלה עונה לה תום, גם מביטה אליה:

"תמי, איזה דברים באמת-חשובים? סיפרתי כבר את כל מה שאני יכולה
לספר במלים. מה שאני אגיד עכשיו יהיה שטויות. לא גמרתי, לא היה
לי זמן לגמור, אני הייתי סתם מבולבלת, ואיך שהוא גירש אותי, זה
לא היה ממש יפה. אבל סך-הכל הוא עושה רושם של בן-אדם טוב, הוא
היה מאוד מתחשב ומנומס, יחסית לסקס על הפגישה השניה."

"טוב, בואי נלך לאכול משהו, הבטחתי למיכל שנפגוש אותן, וכבר
עבר מלא זמן."

"סבבה," והן ניגשות לאכול אוכל שאפילו הוכן עבורן, הבנות.

                                                           
   
"שלום, בנות," אומרת תמי כשהיא ותום נכנסות לחצר ה"סטארבקס",
"מה העניינים?"

יעלה ומיכל יושבות ליד השולחן הקבוע, ליד העץ, ונראה שלא היו
ממש שקועות בשיחה, מיכל מעשנת ווינסטון-לייט והמצית עם ההקדשה
על השולחן. "אתן מסטוליות?" שואלת בתגובה מיכל.
תמי ותום מתיישבות. "לא כל-כך," אומרת תום. "קצת, עברה כבר
שעה, וזהו.. זה משפיע עלי בערך בשעה הראשונה."
"זה בסדר," אומרת מיכל ומראה לבנות ג'וינט המגולגל בתוך
חפיסת-הסיגריות שלה, נראה כסיגריה לעין בלתי-מזויינת. "נעשן
אותו אחר-כך. אני קוראת לו בילבו על שם ההוביט משר-הטבעות.
הורדנו כבר כמה ראשים בבית של יעלה."
"ההורים שלי לא היו בבית," מסבירה יעלה.
הקפה של מיכל ויעלה הגיע ותום מזמינה קפה הפוך וגלידה, תמי לא
צמאה, לדבריה.
"חשבנו ללכת בערב ליוני, יש אצלו איזה גדרינג, וארז גם השבוע
לא משתחרר, אז החלטתי שעדיפה ציפור אחת ביד."
"נשמע טוב," אומרת תמי.
"נשמע טוב מאוד," אומרת מיכל. "כל הקטע הזה של הפסיכודרמה לא
עולה לך על העצבים? אדרה האבלה הזאת- איזה מין שם זה אדרה-
תמיד תהיתי- ונילי ונילי הצטרפו גם הן, אז בטח עכשיו זה ממש
כיף, אה? עזבי שטויות, אנחנו צריכות להתחיל לכתוב את המחזה,
אין הרבה זמן, את יודעת,"

"זמן זה מושג יחסי, מיכלי. אבל בטח, נשב מחר, נתחיל לזרוק
רעיונות, ו.. נעשה משהו."

"קפה הפוך וגלידה?" שואלת המלצרית כאילו מעולם אחר.
"לי," עונה תום. "תמי, את רוצה קצת?" תמי מהנהנת בשלילה, אך
תום זוכה למבט מהיר ועויין מצד מיכלי.
" תום, מה שלומך?" שואלת מיכל.
"בסדר, ואת?" משיבה תום.
"הולכת היום לפגוש את זיו?"
"כן. יש לך בעיה עם זה?"
"יש לי בעיה איתך. לא גמרתי איתך. טוב, די, אין לי כוח לריב."
מיכל יכולה להידלק ולכבות בהבזק של רגע. באמת היו צעקות בפעם
שעברה.

"איך הקפה?" שואלת תמי, להרגיע את הרוחות.
"אחלה קפה," אומרת יעלה.
אחרי שהבנות מסיימות את הקפה והקינוחים, הן עושות דרכן לגן
מאיר, על-שם חייל שנהרג בפיגוע בבית-ליד, ומדליקות את בילבו.

"מאיר, אנחנו לא רוצות להפריע," אומרת מיכל, "אבל אנחנו כאן
בשבילך. החברות שלי למדו פסיכודרמה, ואני גם מקווה שלא תעשה
לנו פתאום דרמות, וחבל שאתה לא בין החיים יותר ואני מקווה
שיהיה לך רק טוב בעולם הבא, אם אנחנו לא מתים סתם כמו כלבים.
זהו נגמרו לי המלים, והנשימה."

"מיכל, אני שונאת שאת עושה את השטויות האלו," אומרת תמי.

"בובה, כבר לא איכפת לו מכאלה דברים, בטח גם לו היו כמה
בילבואים בחיים, אולי הוא מתגעגע, אבל הוא לא יכול לעשות כלום.
מה, את מפחדת שהוא יקום פתאום לתחיה ויגיד: תמי, אני מת לזיין
אותך, תמוש."

תום גם מצטרפת להסתייגות של תמי: "מיכל, את באמת עוברת את
הגבול, אם יש משהו כזה, "

מיכל: "אז זה מה שאת חושבת? את בטח חושבת שאת יותר טובה ממני?
אז יש לי חדשות בשבילך! את זונה, את כלבה, את אשה!! סתם אשה
טיפשה!!!"

"זה מהמחזה "שלושה עכברים עיוורים" שמגמת תיאטרון העלתה שנה
שעברה," ממהרת תמי להרגיע, "ואל תשימי לב אל מיכלי, היא ילדה
של חינוך מיוחד..."

תום: "אני פשוט לא מבינה מה הקטע שלך? מה, זה עניין של תשומת
לב?"

מיכל: "זו מחלה קשה שאין לה מרפא. אני סובלת ממנה מאז גיל
שלוש, אנא, עיזרו לי, תנו לי משען, בבקשה, תום, תצילי אותי,
עכשיו, תצילי אותי..."

"איזה מטומטמת" אומרת תום בזעף.

"היא למדה את זה ממני" אומרת תמי, "איפה בילבו?"

יעלה השתלטה על בילבו כליל. היא מעבירה אותו לבנות בזמן שהיא
נשענת על המגלשה, שיערה הבלונדיני הארוך הצבוע מכסה אותה,
כשהיא מתמתחת שדיה די גדולים.

"יעלה, את יודעת שאת כוסית?" שואלת מיכל. היא מדליקה לעצמה
"ווינסטון-לייט" מהחפיסה שלה, בתנועה שמנסה להיות נון-שלאנטית
ויש לה קסם משלה.

"אנחנו עובדים על זה," יעלה צוחקת-אומרת.

"אה,בילבו,בילבו," אומרת תמי, "מה היינו עושות בלעדיך?"

"מזדיינות." משיבה מיכל מיד. היא לא צריכה לחשוב הרבה.
       
הערב יורד על הגן.  

                                                           
       







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי האידיוט
שהחליט על השם
סלוגן?


אידיוטית נוספת
שלא מבינה מה זה
סלוגן...


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/2/09 6:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ר. דביר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה