הייתי חברה של נדב, הכל היה בסדר, ופתאום הוא הופיע.

ראיתי אותו בפעם הראשונה בקיוסק של דוד מאחורי האוניברסיטה.
הוא קנה לעצמו בקבוק קולה וקופסאת ווינסטון לייט. אני הסתכלתי
עליו והוא נראה לי בחור נחמד, מבוגר ממני מאוד. לא התייחסתי.
הפעם השנייה שראיתי אותו הייתה על הדשא של האוניברסיטה. הפעם
כבר ראיתי שהוא מיוחד אבל עדיין הוא נראה לי מבוגר מידי וחוץ
מזה, אני חברה של נדב.
הפעם השלישית כבר הייתה ליד הדירה שלי בקיבוץ. הוא בא לשכור
דירה, ולשמחתי או לצערי הוא בחר לשכור את הדירה שנמצאת במרחק 3
דירות ממני.

לאט לאט במשך השנה נהיינו ידידים ולפחות פעם בשבוע הייתי יושבת
אצלו עד 4 לפנות בוקר, היינו מדברים.
נדב היה כל כך מקנא כשהוא היה חוזר מאוחר ממשמרת הלילה שלו
והיה מגלה שבמקום לחכות לו ערומה במיטה אני יושבת אצל השכן
שלנו.
ממש אהבתי לשבת שם, הוא היה תמיד נראה שמח שאני באה והיה לי
כייף לדבר איתו.
לאט לאט התחלתי לשים לב שתוך כדי שהוא מדבר אני עסוקה בלהסתכל
על הפנים היפות שלו ולחשוב כמה שהוא יפה ולפנטז איך הוא תופס
אותי בצוואר, וכל פעם מחדש התביישתי בעצמי וחשבתי לעצמי איזה
מזל שנדב לא יודע מה עובר לי בראש.

הייתי מתוסכלת מנדב. אהבתי אותו אבל כבר נמאס לי ממנו, לא
יכולתי יותר. נשארתי שם יותר מהכל, בגלל ההרגל.
בלילות הייתי מעדיפה לשבת איתו ולפנטז, מאשר להיות עם נדב
ולהיות מתוסכלת.
לאט לאט שכנעתי את עצמי שאם אין לי סקס ואני כבר לא מרוצה
מהחבר שלי, אז ברור שמותר לי לפנטז. מי ישפוט אותי? ובכלל אף
אחד לא יודע. בעצם, רק לולה, חברה טובה שלי.


לאט לאט אני והוא נהיינו ידידים יותר טובים והייתי באה יותר.
אני זוכרת את הלילה של היום הולדת שלו. זה היה באמצע הקיץ והוא
הזמין אותי לבוא איתו לפאב במושב שליד, והבאתי איתי את נדב,
בכוונה. אני זוכרת שישבתי שם עם כל החברים שלו, הוא כבר היה
ממש שיכור והוא הסתכל עליי כל הזמן. יכולתי לראות במבט שלו איך
הוא מפשיט אותי בעיניים ומדמיין איך הוא לוקח אותי על הידיים
עד לשירותים, מוריד לי את התחתונים ודופק אותי כל כך חזק כשאני
באוויר נמרחת על הדלת המטונפת של השירותים שכל כך הרבה אנשים
כבר הזדיינו עליה.
ואני ישבתי שם והסתכלתי עליו, ידעתי שזה מה שהוא מדמיין וכל מה
שעבר לי בראש זה: הלוואי.
החזקתי את עצמי חזק באותו הלילה עד שלא יכולתי יותר וביקשתי
מנדב שנחזור הבייתה. הרגשתי שאם אני אשאר שם עוד שנייה אני
אענה לבקשות העיניים שלו ואסמן לו בעצמי לכיוון השירותים.
נדב לא שם לב לכלום. עד היום אני לא יודעת אם הוא היה
באופוריה, הוא היה מסטול או שהוא פשוט העדיף להתעלם כדי לא
להפסיד אותי. הוא קינא, הוא קינא מאוד, אבל הוא לא הסכים
להודות בזה ורצה כמה שפחות לדבר עליו.
כשהייתי שואלת למה הוא לא מתחבר איתו הוא היה עונה שזה בגלל
הגיל, הם פשוט לא מתאימים, "זה לא שיש לי משהו נגדו הוא דווקא
בסדר.. פשוט..."
"פשוט מה?.."
"לא משנה. אני לא רוצה לדבר עליו".
הוא ידע, בסופו של דבר הוא ידע כמה שאני רוצה אותו וכמה אני
רוצה כבר שניפרד.

שלושה חודשים יותר מידי אחרי היציאה ליום ההולדת שלו, אני ונדב
נפרדנו.
לא יכולתי יותר, בכל מצב שהייתי עם נדב הייתי מפנטזת עליו. נדב
היה מתחיל לשאול אותי אם אני עדיין אוהבת אותו? אני הייתי
מהססת אבל בסופו של דבר הייתי עונה שכן. לאט לאט נמאס לי
ממשמרות הלילה, נמאס לי מהסקס הצולע, נמאס לי מהתשובות שלו
ונמאס לי לראות אותו שורץ לי בחדר בתחתונים שלו עם הג'יונט
בפה. קום תעשה עם עצמך משהו בן אדם.
אז נפרדתי ממנו. הוא היה שבור, הוא לא הבין מאיפה זה נחת עליו,
ואני לא הבנתי אם הוא משחק אותה בשוק או שהוא באמת לא שם לב
ששום דבר לא "סבבה" בחודשים האחרונים.
יצאתי מהחדר של הקיבוץ וחזרתי לכמה ימים לבית של ההורים בחיפה.
כל פינה בחדר הזכירה לי את נדב ואני רק רציתי שהוא ייצא לי כבר
מהחיים.
אחרי שבוע גם ביקשתי שיבוא לקחת את הבגדים שלו, את מברשת
השיניים, את מדי המילואים, את הקססוניות והריזלות שכל כך שנאתי
ואת הריחות שלו מהחדר.

אחרי שנדב עזב היה לי הרבה יותר כייף לשבת אצלו. מה שהיה שיחות
ליליות פעמיים שלוש בשבוע בזמן משמרות הלילה של נדב, הפך
לחברות יום יומית. היינו יושבים ימים שלמים ביחד ומבלים.
בהתחלה נמנעתי מלספר לו שאני ונדב נפרדנו כי פחדתי שהא יקבל את
זה כרמיזה, וכמה שרציתי אותו ופינטזתי עליו, רציתי את השקט שלי
לאיזה תקופה.
יום אחד הוא בא לבקש כוס חלב ושאל איפה נדב בזמן האחרון?
"בכלל בימים האחרונים את באה אלי הרבה, נדב לא כועס? לא ראיתי
אותו כבר הרבה זמן." אני אמרתי שנדב ממש חולה ושהוא נסע לבית
של ההורים שלו. הוא שאל אותי איזה מין חברה אני שלא נוסעת
להיות עם החבר שלה שהוא חולה, ועניתי "חרא, הא?"

כעבור חודש וחצי אני והוא הלכנו לישון ביחד. סתם, ככה, לא קרה
בינינו כלום. בבוקר קצת החבקנו ואני רציתי להשאר עוד, רציתי
שהוא ינשק אותי, רציתי שהוא יהיה איתי, אבל פחדתי.
אני יודעת שגם הוא פחד. אחרי שבוע ישבנו כהרגלנו בשעות הלילה
וכשקמתי ללכת הוא שאל אם אני רוצה להשאר לישון אצלו. הסכמתי.
הוא אמר לי שיקרה משהו ואני רק חייכתי. הוא כיבה את האור ונכנס
למיטה ונשכב קרוב אליי. אני שכבתי על הגב והוא על הצד עם הפנים
אליי. הוא שם את היד שלו על הבטן שלי ואני ליטפתי אותה עם
הציפורניים. לא האמנתי שזה קורה, כל כך התרגשתי, כמו ילדה קטנה
עד שאפילו הלב שלי דפק ממש מהר. אני ליטפתי לו את היד, הוא
ליטף קצת את שלי ותוך פחות מדקה הרמתי אליו את הראש והתנשקנו.

אחרי כמה ימים הייתה חגיגה גדולה בקיבוץ, איזה בר מצווה או
משהו כזה. גם נדב הוזמן אליה. תוך כדי שאני בוחנת את נדב מרחוק
ושואלת את עצמי איך היינו חברים כל כך הרבה זמן אני מקבלת ממנו
טלפון. הוא שואל אותי אם אני רוצה לבוא אליו. הוא אף פעם לא
היה מעורב באירועים של הקיבוץ, ותמיד העדיף להשאר בבית. לא
שקלתי פעמיים, נפרדתי באלגנטיות מנדב והגעתי.
שנכנסתי הוא תפס אותי חזק והצמיד אותי למיטה הוא נישק אותי חזק
ואני בכיתי, עם דמעות.
באותו לילה שכבנו פעם ראשונה. אני לא יכולה לתאר איזה התרגשות
עברה לי בגוף, כולי רעדתי. פינטזתי על הרגע הזה מתחילת השנה,
שהכרתי אותו, אז. עוד שהייתי שוכבת עם נדב הייתי חושבת עליו.
שכבנו, ושכבנו שוב, ושוב. כמה שהציפיות שלי היו גדולות, כך
האמת הייתה פי שתיים טובה.

קבעתי עם לולה שתבוא אליי ביום חמישי ונלמד למבחן.
היא שאלה אותי איך זה להיות בלי נדב ואני חייכתי ואמרתי שאני
מאושרת. "זה ממש מוזר. בזמן שהיית עם נדב הייתי בטוחה שאת
מאושרת, אף פעם לא אמרת שלא טוב לך ושאת רוצה לחתוך."
סיפרתי ללולה כמה שפחדתי. כל כך פחדתי להיות בלעדיו שפשוט
נשארתי שם, גם שכבר לא היה לי טוב. לא רציתי לספר ולדבר על זה
יותר מידי כי לא ידעתי לאיזה כיוון זה יסחוף אותי. רק אחרי
שהכרתי אותו, הבנתי שאני יכולה להיות מאושרת באמת, ולהסתדר
בחיים בלי נדב. זה נתן לי את הפוש ואז נפרדנו. "נפרדת
ממנו..."
כן מה זה משנה? אנחנו לא ביחד.
"ואיפה הוא עכשיו?" אמרתי לה שאני באמת לא יודעת. לא דיברנו
פעם אחת מאותו יום שהוא היה פה בחגיגה של הקיבוץ. אני מאמינה
שהוא חזר לבית של ההורים.
"אז את לא עצובה אפילו קצת?"
להפך, אני מאושרת.

לולה שאלה אותי הרבה שאלות עליו, ניסתה להבין ממה אני כל כך
מאושרת. אני בעצמי לא ידעתי לתת לשאלה הזאת תשובה, פשוט היה לי
טוב. לא סמכתי עליו, לא הייתה לי טיפת אמון בו, ידעתי שמפנים
הוא בן אדם לא אכפתי ומרוכז בעצמו. אבל לי לא היה אכפת, מה
שהוא נתן לי, הספיק לי, והתאים לי באותה תקופה.

אחרי כמה חודשים של לילה פה לילה שם החלטנו לאחד דירות ועברנו
ביחד לדירה שלו. לא רציתי את הדירה שלי יותר, הרגשתי שנדב
עדיין שם.
יום אחד חזרתי מהבריכה בקיבוץ לכיוון הדירה שלנו וראיתי את נדב
מסתובב מחוץ לבית הישן שלנו. באתי אליו כשאני עטופה במגבת
והרגשתי גועל, לא רציתי שהוא יסתכל לי על הגוף. הפרידה הזאת
הרחיקה גבולות מבחינתי. אני משכתי את זה הרבה יותר מידי זמן עד
שגרמתי לעצמי נזק, הייתי במצב מתמיד של הדחקה וכשהכל התפוצץ
אצלי בפרידה, כל הרגשות נהיו קיצוניים למדי עד שלא רציתי לראות
את נדב, ולשמוע על נדב. מבחינתי זאת הייתה תקופה והיא נגמרה.
ביי שלום.
מה אתה עושה פה? שאלתי את נדב. "היי, מה שלומך?"
אני בסדר, מה איתך, מה אתה עושה פה? לא הרפיתי.
הוא ענה שהוא עבר באיזור והוא רצה לקפוץ לראות את הדירה שלנו,
בכל זאת גרנו בה הרבה זמן והוא השקיע בה הרבה מאוד. "גם באתי
לבדוק מה שלום הנענע..."
עיקמתי פרצוף, לא האמנתי למילה שיצאה לו מהפה. "באת לבדוק מה
שלום הנענע?..." הוא הינהן שכן, ראיתי לפי ההבעות ומחוות הגוף
שלו שלא נוח לו בקרבתי. ואני בעצמי לא כל כך רציתי להיות שם.
אמרתי לו: "טוב, הנענע בסדר גמור. אם תרצה משהו... אני הולכת
להתלבש"
הסתובבתי והלכתי לכיוון הבית החדש שלי ופתאום נדב שאל "לאן את
הולכת...?"
קפאתי במקום. פתאום הכל התבהר לי, נדב לא יודע שאני והוא ביחד,
ובטח שלא יודע שאני גרה איתו עכשיו. אני לא יודעת למה, הרגשתי
שאני לא מוכנה לספר לו, ספק פחדתי שזה יפגע בו ספק פחדתי לשמוע
"אמרתי לך..."
עניתי שאני הולכת להתלבש אצל נגה, חברה שלי כי השארתי שם את
הבגדים שלי.
הוא התקרב אליי בצעדים איטיים ואמר "את האמת באתי לפה לקחת את
הגיטרה שלי. אני יודע שאמרתי לך שאני משאיר לך אותה מתנה אבל
אני ממש מתגעגע לגיטרה ולצערי אין לי כסף לקנות חדשה."
"אז... לא יכולת להתקשר?" שאלתי אותו.
"יכולתי, אבל... לא יודע למה... לא יודע פשוט לא הצלחתי. אז
אני... יכול להכנס לקחת אותה?" הוא סובב את הגוף שלו לכיוון
הדירה הישנה שלנו. רצתי ותפסתי אותו ביד לפני שהוא יכנס לבית
שכבר שייך למישהו אחר. "לא!" צעקתי. "אני לא מוכנה שתיקח את
הגיטרה!"
נדב היה בשוק. הוא לא הכיר אותי ככה ולא הבין מה הסיפור "מה
העניין ילדה? את במילא לא מנגנת עליה והיא בטח סתם תופסת אבק"
"לא! אני דווקא התחלתי ללמוד לנגן.." אמרתי בחוסר בטחון.
נדב עצר, הסתובב אליי בחזרה ואמר בשיא הרצינות : "ילדה, מה
קורה? הכל בסדר?"
נחלשתי, והתפרקתי. טוב נדב... אני לא גרה פה יותר. "זה העניין?
אז למה לא אמרת?... אז איפה את גרה?"
הצבעתי לכיוון הבית שלו. "אבל כאן נועם גר, לא?"
הנהנתי לאט עם הראש.
"אז..." עדיין בטון של מבולבל
"את גרה עם נועם?" עכשיו כבר בטון מבין ונעלב.
שוב הנהתי לאט עם הראש.

נדב התיישב לאט על הספסל שהיה מאחוריו. "הייתי צריך לדעת..."
התיישבתי לאט לידו, עדיין מסתירה טוב טוב כל חלק שיכול להיות
טיפה מיני בגופי.
"הייתם ביחד עוד שהייתי פה?"
ממש לא... שלא תחשוב לרגע. אני לא בגדתי בך אפילו פעם אחת
"אבל רצית להיות איתו כשעוד הייתי פה?"
לא עניתי. לא רציתי להגיד שכן כי לא יכולתי לפגוע בו יותר, מצד
שני גם לא הייתי מסוגלת לשקר.
נדב ישב עוד דקות ארוכות על הספסל בלי להגיד מילה ואני לא
רציתי להפריע לו. בשלב כלשהו הוא קם, פנה אליי ואמר "טוב ילדה,
שיהיה לכם בהצלחה" והתחיל ללכת לאט לכיוון האוטו שלו.
אתה רוצה את הגיטרה? פניתי אליו חלש.
הוא סימן לי "לא" עם האצבע ואפילו לא הסתובב אליי.