זה היה אחרי אחד הטיפולים ההוליסטיים, למרות שלמעשה הסיפור
מתחיל עוד הרבה קודם לכן. הוא לא יאהב את זה, הבן שלי הגדול,
שאני מספרת עליו, אבל הסיפור הזה הוא שלו לא פחות משלי. הוא
ישב בבית כבר הרבה מאוד זמן, כל חבריו כבר התגייסו מזמן לצבא
והוא שצריך היה להמתין לניתוח שהיה עליו לעבור נותר לבדו,
בהתחלה הוא דווקא נהנה מן החופש והשקט, אך לאט, לאט, החל
להשתלט עליו שעמום נוראי שהפך לסוג של דיכאון שקט ומעיק. בתור
אמא, קשה היה לי מאוד לראות אותו כך, אבל הרבה לא יכולתי
לעשות, הוא שוטט בבית כרוח רפאים, ישב שעות סגור בחדרו, בוהה
בחוסר עניין בטלוויזיה או במסך המחשב ופשוט הלך וקמל. לפתע
הייתה התעוררות מה  במצב, זה התחיל באופן מפתיע ביותר כאשר
בוקר אחד הילד התעורר משנתו והכריז שהוא רוצה קיפוד, אומנם
עברו בבתינו כבר חיות מחמד רבות, היו לנו תוכים, ארנבת, חתולים
וכלבים, אבל קיפודים אינן חיות מחמד, היה קיפוד אחד שהגיע
אלינו יום אחד הביתה, הוא הובא אלינו על ידי הקבלן שביצע אצלנו
את עבודת השיפוץ האחרונה, הוא רצה להפטר ממנו מכיוון שטען
שהנ"ל מחבל באופן קבע בגן הירק שבגינתו ומכיוון שהצליח לשים
עליו את ידו, החליט להרחיק אותו לצמיתות מהמקום. בעיני היה זה
מעשה שלא יעשה אבל קשה היה לי לומר לו זאת בפניו, אחרי שהלך
הקבלן לביתו, הקיפוד נעלם וחשבנו שאולי הצליח למצוא את דרכו
החוצה רק במקרה, כאשר פתחתי את אחד הארונות, מצאתי אותו מסתתר
בפינה כולו אומר אומללות ובהלה, כמובן שמייד שחררתי אותו
לחופשי, להצטרף אל אחיו הקיפודים בשדה שליד הבית. זה קרה כבר
לפני כמה שנים טובות ומשום מה בתוך המצב האומלל הזה של הבן
שלי, מה שהתחשק לו זה דווקא לשחזר את נוכחות הקיפוד אצלנו
בבית, לא עזרו ההסברים שלי על כך שקיפוד הוא חיית בר ולא חיית
מחמד, שחיים בבית בשבילו זה אומללות מתמשכת ושרק בטבע הוא
מאושר ושבנוסף לכל זה יש גם חוק במדינת ישראל שאוסר בתכלית
האיסור על אחזקת חיות הנחשבות לחיות בר מוגנות וקיפודים בתוכן
בשבי, הילד רצה קיפוד וקיפוד איין. בניסיון נואש לאתר לעצמו
קיפוד  אישי ופרטי דרך האינטרנט, הוא הצליח להגיע לאתר אנגלי
שבו מכרו סוג מסוים של קיפודי מחמד והפנטזיה התחילה לצמוח,
עכשיו הוא כבר החליט שאולי כדאי לו לייבא ולגדל קיפודים כאלו
לארץ ולמכור אותם לכל חושקי הקיפודים האחרים, הוא אפילו התלווה
אלי לביקור השגרתי עם החתול אצל הווטרינר ושניהם פיתחו שיחה
ערה על הנושא, כאשר גם למגינת ליבי גם הווטרינר חשב שזה רעיון
לא רע בכלל והמחשבה על הבית שלי הופך להיות חוות גידול
לקיפודים החלה להוות לפתע אופציה המאיימת להתממש. מצד אחד כל
ההתעסקות הזאת הוציאה את הילד מהדיכאון, מצד שני, לגדל חיות
בכלובים זה לא משהו שאני מסוגלת לתת לו יד, גם כאשר מדובר בעסק
שיש רווח כספי בצידו. מעולם לא חשבתי שכסף הוא משהו ששווה
ויתור על ערכים ועקרונות, אפילו הארנבת שגידלתי בילתה את רוב
זמנה מחוץ לכלוב בשיטוטים עליזים בכל רחבי הבית וכרסום מסיבי
של כל השמיכות והסדינים שאליהם הצליחה להגיע. עד היום מפארים
טלאים גדולים את כל שמיכות הפוך של כולם למזכרת נצח ממנה ובכל
פעם שאני מחליפה את הכיסוי לשמיכה אני נזכרת בה.  בכל מקרה,
הילד גם יתגייס לצבא בשלב זה או אחר ואז מי יוותר לטפל
בקיפודים? אני? בשום פנים ואופן לא הייתי מוכנה לכך, אבל לא
אמרתי מילה, פשוט קיוויתי שמשהו יקרה ויעלים את עניין הקיפוד,
ושעניין הדכדוך ייפתר בדרך אחרת, פחות יצירתית.
ובכן אחרי ההקדמה הארוכה הזאת שבאה להעביר לכם את רוח הדברים
בעת ההיא, אני יכולה לשוב למשפט הפותח ולהמשיך משם. אם כן כפי
שסיפרתי בהתחלה, סיימתי פגישה טיפולית מסוג מסוים אותו ניסיתי
אז, אני כבר לא זוכרת איזה היא הייתה במספר, אך גם אין זה משנה
ממש. הייתי צריכה לערוך קניות וחשבתי לנסוע לשם מייד אחריה,
בדרך חשבתי לעצמי שאולי כדאי שאשאל את בני אם הוא רוצה להצטרף,
בערב היום הקודם, הוא שוב נראה לי שפוף למדי וחשבתי שאולי
סיבוב קצר בחוץ ישפר במשהו את מצב רוחו. אספתי אותו והמשכנו
ביחד למרכז המסחרי, כל זמן הקניות הוא הסיע את העגלה,
למעשה,הסיע זה לא בדיוק המינוח הנכון להשתמש בו, מה שהוא עשה
היה לתלות את עצמו על ידית העגלה כמו מעיל משומש, ולדחוף את
עצמו קדימה בעזרת הרגלים והגלגלים באיטיות מחרידה, כשאני
מתרוצצת סביב הלוך וחזור ומניחה דברים בתוכה, (הלוך וחזור,
משום שהלך ונפתח בינינו פער עצום של מרחק כשהוא משתרך לו הרבה
מאחורי). חזרנו הביתה לשים את הדברים. אני הרגשתי שמשהו פקע
בי, כבר לא יכולתי לראות אותו במצב הזה יותר והתפללתי שמשהו
יקרה כבר שיוציא אותו מזה. כמחצית השעה מאוחר יותר הייתי צריכה
לצאת להחזיר את הקטנה מהצופים,  כאשר הגעתי אל הרכב, קלטתי
לפתע בזווית עיני, גוש אפרפר על המדרכה שממול, סקרנותי התעוררה
והתקרבתי לראות טוב יותר מה טיבו, ממרחק קצר יותר ראיתי
לתדהמתי שמדובר לא פחות ולא יותר מאשר קיפוד אמיתי, חי ונושם,
מעולם עד לאותו רגע, לא ראיתי קיפוד בר מסתובב ברחוב, קיפודים
הם חיות לילה והם מתרחקים ממקומות פתוחים בשעות היום, לא היה
לי זמן לבדוק אותו בצורה יסודית, הייתי חייבת כבר לנסוע, גם כך
כבר הייתי באחור רציני, החלטתי שאבדוק אותו כשאחזור, כמובן
במידה ועדיין אמצא אותו שם. כשחזרתי, הוא עדיין היה במקום, אם
כי הוא התקדם מאמצע המדרכה אל חומת האבנים שגבלה בה, ותחב את
פרצופו הקטן והמחודד בין האבנים מנסה בדרך נואשת כלשהיא למצוא
איזשהו מסתור שיוכל להעלם בתוכו. הוא נראה לי פצוע, אם כי לא
בדיוק יכולתי להבחין מה סוג הפגיעה. צלצלתי מייד לבן שלי,
הקיפוד הזה כאילו נשלח משמים כתשובה לתפילתי ולרצון הבוער שלו
ולכן הרגשתי שהוא צריך לקחת עליו את האחריות ואמרתי לו: "אור,
הקיפוד שלך הגיע" הוא בא עם תיבת קרטון גדולה ומגבת בה נעזרתי
להכניס את הקיפוד לתיבה. הכנסנו אותו אל המכונית ונסענו אל
הווטרינר במחשבה שאולי הוא יוכל לעזור, הבן שלי ישב עם הקיפוד
במושב האחורי והביט בו, לא מאמין שאכן הוא שם, הוא היה ממש
מאושר, הווטרינר נתן מבט אחד בקיפוד והודיע לנו בצער שהוא פצוע
קשה ושלצערו אין לו שום אפשרות לטפל בו, הוא הציע לנו לקחת
אותו לחי בר, שם אמר, יש להם יותר ניסיון וידע בטיפול בחיות
בר. מכיוון שהשעה כבר הייתה מאוחרת ולא היה כבר איש בחי בר,
הובא הקיפוד אלינו, הוא הושם בחדרו של הבן הגדול שניסה לטפל בו
כמיטב יכולתו, נתנו לו מים וקצת מזון וכיסינו את התיבה כדי
שירגיש קצת יותר בטוח. בבוקר בחי בר אמרו שאין להם שום אפשרות
לטפל בחיית בר שאינה מחוסנת ושאולי ניגש לגן החיות, אחראית
פינת הליטוף בגן החיות נעדרה אותו יום והקיפוד האומלל נשאר
לעוד לילה בארגז, נראה היה כי הוא סובל, הוא לא אכל ולא שתה,
וקשה היה לו גם להתכדר לתוך עצמו בגלל הפציעה, אני רק רציתי
שהוא לא יתייסר יותר. אבל הייתי חסרת אונים. באותו לילה הוא
מת. בבוקר באתי ומצאתי אותו מוטל חסר רוח חיים בארגז. שמחתי
והצטערתי בשבילו.
במשך תקופה ארוכה אחרי כן הרגשתי רגשי אשמה.
הבן שלי התאושש לגמרי מהדיכאון, מצב הרוח שלו השתפר פלאים וזמן
קצר אחר כך הוא הכיר נערה מקסימה שהפכה לחברתו ואילו אני
נזכרתי לפתע בסיפור ישן שקראתי בילדותי, סיפור על אם שבנה עמד
למות והיא רצתה להצילו בכל מחיר, היא שמה מארב למוות ועקבה
אחריו אל המערה בה התגורר, המערה מלאה הייתה כולה בנרות דולקים
בכל מיני גדלים וצורות, חלקם גבוהים והאש בוערת בהם בעוצמה
וחלקם כבר בשלבים שונים של התכלות. כל נר כזה היה חיים של אדם.
היא הכריחה את המוות לגלות לה איזהו הנר של בנה וכאשר ראתה
אותו, קרוב לכליה והלהבה שבו מהבהבת ועומדת לדעוך, לקחה אותו
ורצתה להעביר את האש שבו לנר אחר גדול יפה וחדש שעמד לידו,
המוות לא ניסה לעצור אותה, הוא רק הביט בה ואמר לה, את יודעת
של מי הנר הזה? ואז הראה לה ילדה קטנה ויפיפייה עם תלתלים
זהובים ששיחקה בחצר ביתה ואמה מביטה בה באהבה, האישה שלחה את
ידה לנר אחר וגם אז הראה לה המוות את האדם שמאחורי הנר, כך זה
נמשך כאשר בכל פעם נרתעה האם מן המעשה אותו רצתה לבצע, לקחת את
חייו של אדם אחר על מנת להאריך את חיי בנה האהוב. לבסוף כאשר
הבינה שאי אפשר יהיה לעשות זאת מבלי שמישהו אחר ישלם את מחיר
האובדן והצער, החזירה את הנר הדועך למקומו ושבה על עקבותיה. גם
אני ביקשתי הקלה לבן שלי, והרגשתי שהקיפוד שילם במותו את
המחיר. מאז אני לא מבקשת עוד ניסים, אלא נותנת לשמים להחליט
בעצמם על מהלך הדברים, העולם שלנו בנוי על איזון, כל דבר שניתן
נלקח מאיפה שהוא, שום דבר לא נוצר יש מאין כפי ששום דבר לא
נעלם באמת אלא רק משנה את צורתו, אבל אני לא יודעת מה יהיה
המחיר ומי בדיוק ישלם אותו ואיך, אז אני מעדיפה לא לבקש, רק
לקוות שהזמן יעשה את שלו כפי שהוא עושה מאז ומעולם בדרך שהוא
יחליט שהיא הנכונה והטובה ביותר בלי שום התערבות של יצור רגשן
שכמותי. את האלכימיה, אני מותירה לאילו שאינם מוכנים עדיין
להבין את העובדה הפשוטה שאין דבר כזה במציאות ושזה משהו ששיך
למחוזות הפנטזיה הרחוקים.