אנשים בורחים מהשקט.
אנשים פוחדים ממנו
והמתנה שאני מייחלת לעצמי היא למצוא אותו.
שקט פנימי, שקט נפשי.
הססס
אני עוצמת את העיניים שלי ואני מוצאת עצמי שוכבת על חול זהוב,
השיער פזור, הלחיים מאדימות. הרגליים נוגעות במים צלולים
וטהורים..
אני בוחנת את האופק, סורקת את השטח, ואין פיסת זמן, ואין לחץ,
ואין כאב
יש יופי פסטורלי.
יש לי מה שנחוץ: מחברת רישומים, עפרונות, יש לי קוקטייל חזק,
ויש לי אותי
ואני מפנקת את עצמי, אני דואגת לעצמי, נמצאת שם לעצמי אני לא
מרגישה לבד כי אם בחברה הכי טובה.
וכשרטוב  והאצבעות ברגליים מתכוצצות מספיק, אני מחליפה את
הצבעים החזקים של הקארביים בגווני אדמה.. הפעם אני משקיפה מצוק
במזרח הרחוק, שממנו אפשר לראות את ההימלאיה... אני מחפשת חבר'ה
ישראלים, אנשים פשוטים עובדי אדמה, ואין איש מלבדי... עם כל
נשימה אני שואפת יופי עוצר נשימה, מסניפה ריח של טבע פראי
ובראשיתי ומחדירה לעצמותי שקט אמיתי ונחוץ כל כך.
מכאן העולם נראה נצחי, הרגע קפא, הזמן עומד מלכת..

כשאני מתגעגעת או משתעממת אני פוקחת את העיניים, בחיוך... כי
אני מברכת על מה שיש לי. יש לי אנשים חמים ומבורכים בחיי.
אבל  התקופה עכשיו, שאיך שאני לא אסתכל עליה היא פשוט יותר
מידי עבורי.
בזמן האחרון יותר מידי דברים קורים, יותר מידי דיבורים, יותר
מידי פחדים ממשיים. יותר מידי.
ואני צריכה עכשיו את המינימום.. את השקט, את הביטחון, את
השלווה.

בכל זאת תמיד טוב לרגע אחד לראות בעיני רוחי את עצמי על איזה
הר מתייחדת לא עם בודהה, מוחמד או ה'. מתייחדת עם הנשמה שלי
והיקום היפה הזה.