את נפשי שתלתי בעומקי הנשיה,
תהום עמוקה שחפרתי בזעת כאבי.

את חלקת אדמתי חרשתי יומם וליל,
שתלתי שתילי בריאה, ועקרתי את שכבר נבל,
מי שחי אלמוות לא התאפשרו גם לו,
את מי שכבר נפל.

ולאחר מלחמת הישרדות ארוכה,
הנץ לו פרח בגינתי השוממה.

"מי אתה", את האורח שאלתי,
"אני הוא את", השיב הוא לי במהרה.

הבטתי בפרח, פניו עגלגלות ועליו כצבע התכלת.
זאת לא אני בוודאות ידעתי.

מתייסרת אני בין שביליי, לא פרחתי, כי עמלתי עד בלי די.
יגעתי במחשבותיי ואת שבילי נפשי חרשתי,
השקיתי ואהבתי, לא היה לי פנאי.

אך הביט הוא בי בחדוות נעורים,
"אני הוא את, אל תסורי מפניי"

את ראשו המתוק ליטפתי,
ואת עליו שתיתי בשקיקה.
וכעת בוורידיי זורמת תמימותו המתוקה.
"עכשיו אני אהיה מי שאתה".