שעת ערב, בסלון ביתי. אני דוגרת על הספה, חמושה בטי שירט ובשלט
הטלויזיה, מתאמנת על זריזות אצבעותיי בזיפזופ קל בין הערוצים.
פתאום דפיקה בדלת. אני קמה באדישות לפתוח את הדלת, זו בטח אמא
ששכחה את המפתח. אבל לא, זה הוא.
הוא שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן. הוא שיכל להתיישב לידי
באוטובוס או להיתקל בי ברחוב או למכור לי את הספר בחנות,
ולהתחיל לדבר איתי, אבל הוא החליט להגיע עד לביתי כדי לעשות
זאת... משקיען. חבל רק שאני לובשת את הטי שירט המגוחכת הזו...
אוי לא, ידי עדיין לופתת את השלט! איך אפטר מהשלט באלגנטיות
מבלי שהוא יבחין שבכלל אחזתי בו?! איך אחליף בגדים ואסדר את
שערי מבלי שיבחין בהבדל?! ואיך הסוס שלו יכנס הביתה?! אמא תרצח
אותי...
על הבעיה האמיתית עליתי רק אחרי שהרהרתי בכל הזוטרות הללו, איך
לעזאזל אהיה ראויה לו...? איך אוכל להצדיק את הגעתו עד אלי
הביתה? האם יש בי משהו שיפצה על כך?
לפני שהספקתי להתחיל בלנסות ולפתור חלק מהבעיות, הוא כבר פצח
בהצהרת אהבה מרגשת שפשוט השכיחה ממני כל צל של ספק שאי פעם היה
בי, וגם כזה שבעתיד חשב להתגנב למוחי ולהעיק עלי.
בסוף התפשרתי שהסוס יחכה לנו למטה, רק עד שהשמש תשקע ונוכל
לדהור עליו לעבר השקיעה.
מסתבר בכלל שהוא פיספס את האוטובוס שעליתי עליו, שהוא הלך על
המדרכה המקבילה לזו שאני הלכתי עליה, ושהוא בעצם אח של הבחור
שמכר לי את הספר... מוזר, אבל הוא התנצל כל כך על האיחור (בכל
זאת, כמה שנים לא הולכות ברגל) ופיזר הצהרות אהבה בלי סוף,
שפשוט אי אפשר היה שלא לסלוח לו. אז סלחתי, כזאת אני.