חמש וחצי בצהרים. לקחתי את אוטובוס 66, הגעתי לגן וראיתי אותו
באור יום לראשונה זה שנים.
ישבתי על ספסל והסתכלתי. חשבתי על ראיון העבודה שקבעתי למחר,
וכיצד לשכנע שאני איש מכירות טוב, כשאני בעצמי לא מאמין בכך.

ראיתי זוג עולים חדשים מתחבקים. הם אמורים להיות מתנצלים,
חלשים, מבולבלים - אבל הם נראו כל-כך חזקים. מוזר לראות נשים
בגן - חשבתי.
לבשתי חולצה מזויפת של קוויקסילבר שקניתי בכיתה ח', נדמה לי.

הערב ירד בלי ששמתי לב. נשארתי לשבת בספסל - לבשתי את החולצה
החמה שהבאתי בתיק.
הבחורים התחילו להגיע - אבל אני הייתי שקוע במחשבות.
כעבור כמה שעות ניגש אלי מתולתל יפה ובנוי טוב - ''שלום'' הוא
אמר - המערכת התחילה לעבוד במרץ - הזרם עקף מכשולים, עלה על
הרים, וכמעט נשרף בלהבות אש מאכלת - ובסוף הצליח ויצא -
''שלום'' עניתי.
- ''אפשר להצטרף אליך?''
- ''לא!''
הוא היה יפה מדיי מכדי שאוכל לדבר עמו - בפעם הראשונה הייתי
מוכן להודות בזה ולא להתחיל במסע שבסופו הוא יגיד ''טוב, אני
אמשיך להסתובב'' או ''חבר שלי מחכה לי בצד השני'', ואני אשאר
ספוג בעלבון וכאב.

חצי שעה עברה וקמתי מהספסל. נכנסתי לאחד השיחים שבגן וחיכיתי.

כעבור שלוש שעות כבר ספרתי 7 אנשים שמצצתי להם, כל מי שרצה
בעצם, כל מי שהסכים.
וכך זה המשיך ובשעה 4 בבוקר כבר לא הטריד אותי מתי יוצא
האוטובוס הראשון של 66. ירדתי לסלעים שבצלע ההר שעליו בנוי גן
העצמאות, מצאתי גומחה נסתרת מעין אדם, התכווצתי מקור, ונרדמתי.


במהלך הלילה והבוקר שאחריו, התעוררתי ונרדמתי לפרקים - הקור,
הסלעים הלא נוחים או קולות של אנשים, העירו אותי - אבל הרצון
לא לפקוח עיניים החזיר אותי לישון.
לבסוף התעוררתי בצהרים - סחבתי מזרון ישן שמצאתי בין השיחים אל
אזור הסלעים - והמשכתי לנמנם - אח''כ התעוררתי והמשכתי להסתובב
בגן.
לראיון העבודה, ידעתי, כבר לא אגיע.

הערב ירד והלילה בעקבותיו. המשכתי להסתובב. תליתי עיניים
מתחננות בדמויות שעברו על פניי - כל גבר היה מטרה. והעלובים
שבהם סירבו להאמין שאני מסתכל לעברם - הם חשבו אותי ליפה מדי
מכדי שאהיה מעוניין בהם, והמשיכו ללכת.

פגשתי אותו בחלק הצפוני, המואר, של הגן. הוא היה כבן 50 אבל
נראה פחות, מקריח רק מעט, גבר ארופאי, לבוש בג'ינס וחולצת
כפתורים אפורה, גוף שרירי ועיניים חודרות.
הוא הסתכל עלי - ומיד החזרתי מבט - התחלתי ללכת אל בין השיחים
כשאני מסמן לו לבוא בעקבותיי - הוא נכנס לשיחים - התחלתי למשש
אותו במקום היחיד שעניין אותי - פתאום הוא שאל ''הכל בסדר?''

אמרתי ''כן'' - וניסיתי להתרכז במשימה
- ''יש לך יופי מאוד מיוחד, אתה יודע?''
- ''תודה'' אמרתי - כי ידעתי שזה מה שמצופה.
- ''אני אוהב דברים מיוחדים, כמו סקס מיוחד'', הוא עצר לשניה
ואז הוסיף ניסית פעם SM?''
- ''כן'' - עיניי הכבויות נדלקו.
- ''אני אוהב לשלוט - אתה רוצה שאני אשלוט בך?''
- ''כן'' - עברתי לקול כנוע - כל-כך חיכיתי למישהו שיכניע
אותי.
- ''אתה תעשה כל מה שאני אגיד לך?'' - הוא ראה עד כמה אני
מעוניין והחל להתנות תנאים.
- ''כן''
- ''הכל??''
- ''כן''
- ''טוב - בוא אחריי!''

יצאנו מהגן והלכנו מספר דקות. הגענו לרחוב צדדי. נכנסנו
לדירתו. הוא קשר לי צעיף לעיניים ופקד עליי להתפשט.
עברו שעתיים, אבל האיש תכנן לילה ארוך - למגש הדיסקים הוכנס
האוסף של אילנית - בידו היה שוט מפוצל מעור (שנים לא השתמש בו)
הוא הכה בחוזקה אקסטזית מלאת זימה - בתחילה בישבן ואח''כ בכפות
הרגליים ובגב. הדם שהחל לבצבץ מהעור החבול לא הרתיע אותו ,
להפך, גרם לו להמשיך בעוצמות חד-פעמיות.

ואני שקט רוב הזמן - אך מדי פעם נפלטת יללת כאב. והילד הקטן
שבראש בוכה, צורח, נאנק, מתחנן - ''תגיד לו שיפסיק! בבקשה! לא!
או לא! בבקשה!'' - ''תעזור לי! תציל אותי!'' - וכך במשך שעות
הוא מייבב, מתחנן, ורק עוצר כאשר ניחתת עוד מכה - מהלם עוצמתה.


אבל אני לא התייחסתי - הוא צעק לאזורים שהיה רגיל לצעוק
לכיוונם. הוא לא ידע שהאזורים האלה נשרפו - ושאין לו למי
לצעוק.
הצרחות של הילד התחזקו - קולו נהפך סדוק ומבועט - הוא הבין
שסופו קרב.
ואילנית שרה:
''כן, כן זה שוב מתנגן,
זמר שיר ישן נושן
שנכתב מחדש בשבילך - אשיר אותו לך
ושוב עולים כינורות - אבל הם כמו מיתר שנועד למנגינה אחת -
המנגינה שלך.
ישירו השמיים - אהבה היא שיר לשניים -
והעולם כולו צוחק אליי ושר-
כמה טוב,
כמה טוב''

מכל רחבי הממלכה הגיעו אליי אישים - הגיע האיש הזקן והחכם
והאישה טובת הלב ואפילו הכלב הנושך שבדרך-כלל לא מרחם על איש -
כולם ביקשו, התייפחו, התחננו במשך לילה שלם על נפשו של הילד.
אבל אני לא שמעתי להם - אני ספגתי כל מכה שניחתה - מצצתי כל
הצלפה עד ללשד העצמות, אכלתי את העוגה וליקקתי את השאריות -
שילך להזדיין הילד.

הפסיכולוג גלילי לא האמין - ככל שראה שאני סופג את המכות ולא
נשבר, כך הפך לחיית-אדם.
הוא מעולם לא הכה מישהו כך - מעולם לא חווה סיפוק עילאי כזה.
השחר החל להפציע - אבל הטבעת שהונחה בבסיס הזין של הפסיכולוג
גלילי מנעה ממנו לגמור - והוא המשיך בעוצמה מוגברת.
הגוף שהיה מונח מולו צנח לפתע - התעלפתי.

ההתעלפות שלי החזירה את הפסיכולוג לעשתונותיו - הוא חשש שמדובר
ביותר מהתעלפות - אך לאחר שמישש אותי וחש בדופק הוא רכס את
מכנסי העור שלו, החזיר בזריזות את השוט והאביזרים האחרים לארון
- ואז שפך בקבוק של מים קרים על ראשו של ''הגוף'' ששכב
למרגלותיו. התעוררתי - הוא קיווה שלא זכרתי את מה שקרה - אבל
הכאב העצום בכל הגוף מנע ממני לשכוח.

הוא אמר - ''התעלפת - אבל עכשיו אני רואה שאתה בסדר. היה נחמד
- אבל ברשותך נסיים - אני צריך לקום עוד שעתיים לעבודה - אתה
יודע איך לחזור מכאן, נכון?''
הנהנתי בראש, התלבשתי ויצאתי מהדירה - בלי לומר דבר.

בכל צעידה הרגשתי כאב חד בכפות הרגליים. על להתיישב לא היה
ניתן בכלל לדבר - והכאב הנורא מכל התרכז במרכזו של הישבן.
צעדתי באיטיות. הגן היה במרחק של 5 דקות הליכה - אבל נדרשו לי
20 דקות על מנת להגיע אליו. הלכתי בפנים מורמות, מסתכלות לעבר
אופק ורוד לא-נראה.
חזרתי לפינה שלי בין הסלעים - המזרן שמצאתי עדיין היה מונח שם
- מסריח משתן ומהפרשות אחרות - נשכבתי עליו תוך כאב רב -
ונרדמתי.

התעוררתי סופית בשבע בערב - לא ידעתי שבזמן שישנתי הוריי
המודאגים הזמינו פורץ לדירתי - ומצאו שם את הסלולרי שאליו ניסו
להתקשר במשך זמן שנראה להם כמו נצח.

התעוררתי. התהלכתי בכאבים, באיטיות, מנסה להסתיר את הכאב בכדי
לא להראות מוזר ולההפך ללא אטרקטיבי - רציתי לילה מלא זרע
וזימה - וכל כאב התגמד מול הרצון הזה.
נכנסתי לאיזה שיח ומצאתי אחד - לא ראיתי את הפנים שלו - אבל לא
הייתי רואה אותם גם באור של אמצע היום. ירדתי על הברכיים. הגיע
עוד אחד. התכווננתי כמו פצצה חכמה על הקול שהשמיע הריצ'-רץ
הנפתח שלו - ובמהירות העלתי בפי את השלל.

הם עמדו שם כמו מגדלי תאומים - נהנים מסימפוניה של כוח והשפלה,
בה הם היו הנגנים הראשיים. הראשון גמר והלך. השני גמר. בבואו
לעזוב הוא טפח לי בחוזקה על הישבן - וראה את הפנים מתקרמים
מכאב. הוא שאל ''מה קרה?'' - ה''כלום'' שהכנתי עבד במרץ עקף
מכשולים ונלחם בהרים - אבל לא הצליח לצאת לאור. שתקתי. משראה
את שתיקתי הוא סובב אותי והפשיל את מכנסיי. לעיניו נגלה ישבן
מלא בחתכים מגלידים - וסימנים כחולים של שוט הצלפה. במהירות
רבה הוא הסיר את חולצתי וראה את אותו מחזה על הגב. הבטתי בו
אבל שתקתי. הוא נראה מזועזע ממה שגילה. הלביש אותי, תפס את ידי
בחוזקה והוליך אותי אל מחוץ לשיח - אל ספסל ניסתר.

''איך זה קרה!?'' הוא שאל בלחש - עדיין מתוך זעזוע. לא עניתי -
המילים נתקעו במערכת. יכלתי לראות בטשטוש רב אותו - ג'ינג'י
צעיר.
''אתה רוצה שניסע לביה''ח?'' - לא עניתי.
''אתה צריך לראות רופא - הפצעים יזדהמו וגם יהיו לך צלקות'' -
לא עניתי.
''אני חייב לקחת אותך לרופא - נחשוב על השאר בדרך! '' הוא אחז
בגופי על מנת לשאת אותי בכפיו - ''לללללאאאאא!!!'' צעקתי
פתאום. הוא החזיר אותי בבהלה לספסל.

''בבקשה תן לי לקחת אותך לרופא - זה ייקח מעט זמן ואחר-כך
אעזוב אותך''
- ''לא'' לחשתי בתחינה.
הוא שם את ידיו בעדינות על גופי וחיבק אותו.
''לפחות בוא איתי הביתה - אני אחטא לך את הפצעים''
- ''לא'' לחשתי - והפעם בנחישות.
- ''בבקשה!, בשבילי , תעשה את זה בשבילי'' , ''אני לא אעזוב
אותך ככה - אני אציק לך עד שתבוא איתי!''
''אתה לא יודע איזה נודניק אני יכול להיות'' - הוא חייך
בניסיון לתקשר.

''תראה'' - אמר אחרי שלא הצליח להוציא כל תגובה נוספת ממני -
''אני לא מומחה, אבל אני חושב שאתה נמצא באיזשהו התקף פסיכוטי
ואתה צריך עזרה. תן לי לעזור לך. נלך אלי הביתה - ומחר בבוקר
נלך לאיש מקצוע שיעזור לך - אתה לא יכול להמשיך ככה.''

למחרת בערב התעוררתי שוב בסלעים - לקח לי כמה דקות - אך מהר
מאוד נזכרתי - את תחנוניו לעזור לי, ואת רצונו שאבוא עמו,
ולבסוף כשלא יכלתי עוד לשאת זאת - את הנשיכות העמוקות שנשכתי
אותו בצוואר, בפנים ובידיים - וכיצד הוא נמלט בריצה מבוהלת
מפני.

טיפסתי אל פסל הציפור שמשקיף על חוף הילטון ועל הים עד נקודת
האופק - מטוס עבר מעל ראשי בדרכו לנחות בשדה דב. עמדתי ואח''כ
רקדתי ושרתי את ההמנון המפורסם של הסטון רוזז :
Let me put you in the picture; let me show you what I mean.
The messiah is my sister, ain't no King, man she's my Queen.
I had a dream, I've seen the light, don't put it out cause
she's all right, yes she's my sister.
עברו עוד יומיים.
ובא הלילה.

ההצלחות שלי פחתו - היו עוד כאלה שהסתכלו וראו מולם גבר יפה -
עם גוף חזק ומושך, אך הגוף המצולק והפצוע, המסריח מריח שכבות
של זיעה, הלא מגולח, הלא מתקשר - הרתיע רבים - גם כאלה שהיו לא
פחות מסריחים.
עמדתי בחלק הצפוני, החשוך של הגן. זה שפעם התרכזה בו מרבית
הפעילות, כנראה בגלל שהיה בו יותר חשוך.

שמעתי צעדים מתקרבים לעברי - והבטתי במקור שלהם. הגבר נעץ בי
עיניים - ולא הסיר אותן ממני - התקרבתי אליו ושאלתי: ''אתה
רוצה שאני אמצוץ לך?'' - ''לא'' - הוא ענה תוך כדי חיוך לגלגני
ומבט בוחן לראות אם הצליח לפגוע בי. הוא המשיך לנעוץ בי עניים.

נזכרתי בו. נפגשנו באותו חלק של הגן לפני שנים רבות כשהייתי
בתיכון. רוסי בלונדיני עם שיער ארוך אסוף - גבוה עם עור חיוור
ופנים יפות מאוד. הוא כמעט ולא השתנה. נזכרתי איך הוא סיפר לי
על הפעם הראשונה שלו, בתור ילד באוקרינה. על הזיכרון הראשון
שלו מגיל שלוש - אביו רוצח את אמו. על איך שהוא פוגש גברים
בגן, מוציא להם את הזין - מחכה שיגיעו לשיא הריגוש - ואז עוזב
פתאום - משאיר אותם עם זין מתוח בחוץ.

אני זוכר ששאלתי אותו למה הוא עושה את זה, ושהוא ענה שזה כיף.
אני זוכר איך רציתי אותו, בחור כזה יפה. אני זוכר שהוא שאל
אותי אם יש לי זין גדול - ''כן, 18 ס''מ'' עניתי - והוא צחק
ברשעות ''18 ס''מ זה לא גדול!'' - ובכל זאת אני זוכר שרציתי
אותו, לבסוף נכנסנו לשירותים הציבוריים שבגן - שהיו אז עוד
פתוחים - הוא הפשיל את מכנסיי ומצץ לי את הזין - וכשהזין נעמד
- הוא קם והסתלק - משאיר לי את חיוכו השטני. מאז עברו מאות
ואלפים מפגשים כאלה עם כל-כך הרבה גברים - חלקם מוזרים יותר,
וחלקם פחות.

נזכרתי בו - אך הוא לא נזכר בי. הוא המשיך לנעוץ מבטים והתקרב
אליי.
- '' אוי אתה מסריח'' - הוא אמר - ושוב אותו חיוך מרושע הופיע
על פניו.
- ''אני יודע'' - עניתי
- ''למה אתה לא מתקלח?'' - הוא שאל, עדיין עם החיוך.
- ''לא בא לי''
- ''אם תתקלח, אני אתן לך למצוץ לי''
- ''מי בכלל רוצה למצוץ לך י'מכוער'' - אמרתי וחיוך דומה לשלו
הופיע על פניי.
הוא חייך - הפעם חיוך אמיתי.
הוא התקרב אליי - ''תגיד לי בלעת איזה כדור?''
- ''בלעתי המון דברים'' - עניתי.

את הכאב לא ראו עליו רק אם הסתכלת עמוק בעיניים.
לא אמרתי לו שאני זוכר אותו.
בארמון הממלכה היו פזורות גופות רבות - הילד, הכלב, האנשים
הרעים והטובים - כולם מתו - ורק אני טיפסתי אל עליית הגג הקטנה
וממנה שלטתי בכל הממלכה - ממנה ראיתי רחוק, וכעת משפגשתי אותו
ידעתי לאן אני רוצה להגיע.

- ''מאיפה הטבעת הזאת?'' - שאלתי והצבעתי על טבעת שהיתה קשורה
בתליון על צווארו.
- ''אישתי נתנה לי''
- ''היא מכוערת כמוך?'' שאלתי וחייכתי את החיוך שלו.
- ''תזהר ממני!!!'' - ''אני אקרע לך את הצורה'' - הפנים שלו
הפכו לכועסים ופגועים.
- ''תירגע - אני צוחק'' - הרגשתי כמו המבוגרים האלה,שאוהבים
להתל בילדים קטנים.
''יכול להיות שהיא מאוד יפה, אבל מה זה משנה בעצם - אתה בכל
זאת בא לפה לחפש לך את הדבר האמיתי.''
- ''תגיד לי אתה באמת רוצה לעצבן אותי. תיזהר ממני אני
מסוכן.'' - פניו נשארו כועסים.
- ''אני יודע שאתה מסוכן. אני לא רוצה לעצבן אותך. אני
מצטער.''

הוא התרצה, אבל ניכר בו שלאור הביטחון שהפגנתי, בטחונו התערער.

''בא לך לבוא לדירה שלי'' - אמרתי, ''אני מבטיח להתקלח ברגע
שנגיע'' חייכתי.
- ''איפה אתה גר?'' - הוא שאל - אבל אני ידעתי שהוא שואל כדי
לא להישמע מדי מתלהב.
- ''לא רחוק, יש לך רכב?''
- ''כן''
- ''אז בוא נלך!''

הוא ידע שהבטיח לאישתו להגיע עד חצות, ובדרך לקנות מטרנה
לקטנה. השעה הייתה רבע לחצות, וגם ככה הוא ידע שהיא חושדת -
ושבכל פעם זה נעשה קשה יותר להסביר את ההיעלמויות שלו. הוא חשב
על אביו אותו הלך לבקר בכלא לפני שעלה לישראל בגפו, חשב על
החיים שלו - על העבודה החדשה בתור מאבטח.

יצאנו מהגן. נכנסנו למכונית שלו. רנו 5 ישנה. נסענו. בדרך
חצינו את שפך הירקון ברידינג - כיוונתי אותו לעבר גני התערוכה.
בגני התערוכה אמרתי לו לפנות ימינה לתוך החניון הגדול המוביל
לכביש צדדי בדרך למימדיון.
- ''אנחנו נוסעים לבית שלך?'' - הוא שאל בהיסוס
- ''כן, רק לפני זה אני רוצה להראות לך משהו''

עצרנו בחניון של המימדיון - זכרתי את המקום היטב. בגיל 16
בחופשת הקיץ עבדתי שם. הייתי משגיח על הילדים, עומד בראש
המגלשות ונותן להם לרדת, רק אחרי שהילד הקודם היה במרחק סביר.
זכרתי את הפרסומת שהיתה תלויה אז בחזית פארק המים - ''המימדיון
- לקפוץ למימדים אחרים''.
אמרתי לו - ''בוא אחרי'' - טיפסנו על הגדר של הפארק ונכנסנו
לתוכו. הוא לא שאל שאלות, ונראה פחות מהסס.

המימדיון הפך לעולם שלנו - גדול ומסוגר. התחלתי לרוץ כמו ילד
קטן והוא בעקבותיי - שמח שמצא מישהו שמכיר את השיגעון יותר טוב
ממנו.
רצתי לתוך בריכת הגלים הריקה ממים ונשכבתי על ריצפת הבטון -
וגם הוא. הסתכלנו על השמיים ועל כל הכוכבים - ''מוזר'' אמרתי,
''שכל לילה יש כוכבים אבל רק לעיתים רחוקות אנחנו מבחינים
בהם''.

הוא הוציא סיגריה ועישן. החלפנו מבטים - היה לנו טוב ביחד.
שכבנו כך שעה. אח''כ חלצנו נעליים וגרביים, ורצנו אל המגלשות
המתעקלות - טיפסנו במדרגות למעלה המגלשות - ואז נכנסתי לאחת
מהן והתחלתי לרוץ בתוכה, תוך כדי נפילות בגלל שהייתה מעוגלת.
הוא רץ בעקבותיי - עד שניתקל בי ונפל עליי. נשארנו ככה נפולים
- מסתכלים אחד על השני.
פתאום נזכרתי במשהו - ''בוא איתי'' צעקתי לו והמשכתי לרוץ בתוך
המגלשה. הגענו לבריכה הריקה של המגלשות - יצאתי ממנה בריצה -
והוא אחריי - נזכרתי במיקום של השיבר של המגלשות, ובעובדה שאני
יודע להפעיל אותו.

הגענו לשיבר בתחתית נסתרת של אחת המגלשות, הוא היה נעול, אך
להפתעתי היה זה מנעול קטן.
- ''אתה יכול לשבור את זה?'' שאלתי
בתגובה הוא הסתובב לאחור, מצא אבן גדולה והחל לחבוט עמה
במנעול. עד מהרה המנעול נשבר. פתחתי את השיבר, ורצנו מהר בחזרה
לבריכה של המגלשות. שכבנו על ריצפת הבטון של הבריכה ושמענו את
המים יורדים לעברנו - המים התחילו להישפך מהמגלשות לבריכה
ועלינו.
התחבקנו. ליטפתי את שערו, והבטתי בעיניו.
שנינו ידענו שמצאנו את מה שחיפשנו כל-כך הרבה זמן.


כעבור שלושה ימים נטמנתי בבית העלמין. אחד משני האנשים שהשפיעו
ביותר על חיי קרא עלי קדיש.
השני קיבל טלפון מליאת למשרד. ''מה פתאום היא מתקשרת אלי?'' -
שאל את עצמו.
ליאת היתה חברתו הראשונה, עוד בתקופת הצבא. מאז שנפרדו הם היו
נפגשים באירועים חברתיים, אבל מעולם לא דיברו בטלפון.
''עומר'' - אמרה ליאת , ''אני לא יודעת אם שמעת מה קרה''.
ולא - הוא עדיין לא שמע.
דמעות התחילו לרדת על לחייו - הוא טרק את הטלפון.
לאחר מכן ביקר בשבעה בבית הוריי - הם זכרו אותו רק במעומעם
והתפלאו שנשאר זמן רב כל-כך.

יומיים לאחר מכן הוא חזר לעבודה. שבוע לאחר מכן הוא נשכב על
המיטה בדירתו. חברתו היפה היתה ישנה, הוא ליטף את שיערה והעיר
אותה בלטיפה. היא פקחה עיניים והסתכלה בעיניו. ''יש לי כזה מזל
שיש לי אותך, מלאכית שלי'' הוא אמר ''אני אוהב אותך כל-כך''.
הוא נשק לה ואח''כ הם עשו אהבה - לראשונה מאז ששמע על המקרה.



12 יום לפני זה - על ריצפת הבטון של המימדיון - אני שכוב
וחולצת הקוויקסילבר מכיתה ח' שלי ספוגה בדם. האולר ננאץ
בדייקנות אל תוך לבי.
הוא נשק לי ברכות - כאילו הודה לי שעזרתי לו להגשים את יעודו -
ואני - שלא יכולתי כבר לדבר - הודיתי לו בלבי, על שעזר לי
להגשים את יעודי.
יכולתי עוד לשמוע את ריצת הבריחה המהירה שלו - ואת המנוע של
מכונית הרנו 5 מרחוק. ואז -דממה.
זה היה הסוף - סוף לבדידות, לכאב ולמאבק.
תמיד חשבתי שלקראת הסוף אשמע באוזני רוחי את אחד מהשירים
האהובים עליי - וכך אנפח את נשמתי.
אבל לא שמעתי שום שיר. הרמתי בקושי את כף היד - והנחתי אותה על
פניי: ''שמע ישראל ה' אלוהנו ה' אחד. ברוך שם ה' ...