מהי מחשבה?
עניין המחשבות די מבלבל ואף הן יכולות לבלבל לא מעט.
בעבר הייתי חושבת כל הזמן.  
המוני מחשבות היו צובאות בפתח מוחי מדי יום ומדירות שינה
מעיניי מדי לילה.  
מעירות אותי בבוקר, מלוות אותי לעבודה, יוצאות איתי להפסקה,
שבות עימי מהעבודה, יוצאות עם נלי ואיתי לטיול, יוצאות לבלות
איתי ובזמני הפנוי, תופסות את מקום התחביבים.
לא יכולתי להפטר מהן, להתעלם מהן, להתחמק ממפגש, לכעוס עליהן
או לומר להן מה אני מרגישה.  כל שיכולתי לעשות היה להמשיך
לחיות עם הפרטנריות הללו.
בהתחלה שרר בינינו שלום.  כל מחשבה הגיעה בזמנה, אחריה הגיעה
חברתה ואז עוד אחת וכך נוצרה שרשרת מחשבות.  
בנוסף, כל עניין החשיבה התקבל בברכה.  רנה דקארט אמר "אני חושב
- משמע אני קיים" כמענה לשאלתו "האם אני קיים?" ואני הייתי
זקוקה למשהו שיזכיר לי שאני קיימת, משהו שהוא לא מישהו.
הימים חלפו ומלאכת החשיבה הוציאה אותי מדעתי.
כל אירוע שחוויתי נחקר על-ידי המחשבות, היתה להן דעה והן היו
מוכרחות להביעה.
קחו מצב בו לכל מחשבה יש דעה משלה וכל דעה מאירה באור אחר את
העניין - אני לתומי חשבתי שעליי פשוט לבחור את הדעה אליה
התחברתי ועימה הסכמתי ובזאת תם הדיון, אך טעות חמורה הייתה
בידי.
כל מחשבה הביאה עימה את אחיותיה החושבות והן עשו כל שביכולתן
לגבות את אחותן
המחשבה עם מחשבות משלהן וכך זה נמשך עוד ועוד ועניין הבחירה
הפך לבלתי מושג.
אם כן, ברגע נתון בו נחווה אירוע כלשהו, הגיעו לזירת האירוע
המחשבות מגובות באחיותיהן החושבות אשר מגובות באחיותיהן
החושבות וכן הלאה - משפחה אחת גדולה ומאושרת.

השתדלתי לתת מענה לכל מחשבה ולהקשיב לה ולאחיותיה החושבות,
על-מנת להגיע לבחירה הנכונה, אך עד מהרה שמתי לב שאת כל שעות
היום והלילה אני מקדישה למחשבות.
אני עייפתי, אך לא מספיק כדי לעייף אותן והן לא התעייפו מלעייף
אותי.
תהיתי מה עליי לעשות, מה שהיה די משעשע - המחשבות התגייסו
על-מנת להחליט מה ניתן לעשות עם המחשבות, וההחלטה התקבלה - יש
לארגן כנס מחשבות...
ההזמנות נשלחו, ההכנות הושלמו והערב הגדול הגיע וכך גם כל
אורחות הכבוד.
ללא הקדמות מיותרות ביקשתי מכולן לצאת לחופשה.  מיד עם סיום
המשפט כל אזור הכנס החל לרחוש ולגעוש ומגוון תגובות נשמע:
"לאן נצא?", "איך נסתדר בלי?", "האם נחזור?", "איזה כייף",
"איזה פחד", "מה אני אחשוב שם בחוץ" וכו' וכו'

הדרך הפשוטה ביותר להוציא מחשבה לחופשה הינה לשלוח אותה למוחו
של אדם אחר.  
לחשוב אותה בקול במהלך שיחה ולשחרר אותה הלאה.
מה שהפך את הדרך הפשוטה ללא פשוטה היה הצורך לתקשר עם הזולת
ואני רציתי להיות לבד, בחרתי להיות לבד והמאמץ שנדרש ממני היה
גדול מאד, אך הרצון לצאת לחופשה מהמחשבות היה גדול אף יותר
ועל-כן התחלתי לתקשר.
עד מהרה גיליתי שיש מחשבות שלא כל-כך פשוט להוציאן לחופשה.
אלו היו המחשבות שליוו אותי שנים רבות, מחשבות שהיוו חלק בלתי
נפרד ממני (או לפחות כך זה הרגיש),
מחשבות שחשתי לא נוח לחלוק עם אחרים, מחשבות שלא ידעתי על
קיומן, מחשבות שחששתי שבלעדיהן אני לא אזהה את עצמי.
כיצד מטפלים במחשבות הללו?  מהי הדרך הטובה ביותר?
להשתנות או לא להשתנות?
לפחד או להיות אמיצה?  
לעבוד קשה או לבחור בדרך הקלה?  
לשחרר או לאחוז חזק?
לחפור ולהזכר או להמשיך לחיות בהכחשה ובהדחקה?
זו הייתה מבחינתי הגרסה המורחבת של "להיות או לא להיות?", אלו
היו השאלות הנספחות לשאלה העיקרית.

האם תארתם לעצמכם שכל-כך הרבה תלוי במחשבות שלנו?
ומי אתם? לאיזו קטגוריה אתם בוחרים להשתייך?
האין זה נפלא שהכל עניין של בחירה?

בחזרה לענייני - היה עליי להחליט כיצד אני מתמודדת עם המחשבות
הללו...
היה עליי לבחור בין שפיות לבין שגעון, בין קיום נסבל לבלתי
נסבל...
אני בחרתי בשפיותי ואם משמעות הבחירה הייתה לשחרר כמה מחשבות,
זה לא היה הזמן להיות סנטימנטלית.

I think I can...  I think I can...  I think I
can.......................

וכך יצאתי למסע.  לא ידעתי לאן אני הולכת, אך ידעתי מאין אני
באה וזה הספיק לי...