5/5/2008
"הצגת האני בחיי היומיום" (שם סיפרו של הסוציולוג הרווין גופמן)
סמדר זמיר, י"ב "מעיין"
פיסול - טכניקה מעורבת. בד סטן, חוטי ברזל, דבק פלסטי, חבל, הדפס.
עבודתי מורכבת מתלבושת ליצן, מסכת גבס וחבלים. תלבושת הליצן הכוללת בגד שלם
וכובע מתאימה בגודלה לאדם בוגר. היא נתפרה בתפירה ביתית מבד סטן עליו צלליות
של ציפורי דרור במצב תעופה אותן ציירתי והדפסתי. לאחר התפירה היא הוקשתה
ונתלתה בחבלים מהתקרה. דמות הליצן החלולה נראית כאילו יש מישהו בתוכה, אך היא
ריקה. מתחת לכובע מחוברת מסיכת גבס לבנה של פניי כשהן חסרות הבעה והיא מאופרת
באיפור של ליצן, WHITE FACE, עם חיוך גדול מאוזן לאוזן. הליצן תלוי מהתקרה
בחבלים הקשורים לתלבושת בקשרי "חבל תלייה" במפרקי הידיים והרגליים כבובת
חוטים, בגובה המצריך את הצופה להרים את ראשו בכדי להתבונן בעבודה.
בעבודתי רציתי לבטא תחושה של חוסר אונים שאני חווה לאחרונה, הקשור לבחירות
שאני צריכה לבחור ולהחלטות שעלי להחליט. התמודדתי עם השאלות מה אנו מקרינים
כלפי חוץ, מתי אנו מסתתרים מאחורי תפקיד ומתי הרגשות שאנו מביעים הן רגשותינו
הכנים. בחנתי את הנוחות של להיות נשלט ע"י אחרים מול הרצון לחופש, שכאשר קיים
איננו יודעים איך להתמודד איתו. האם החופש הוא אמיתי או רק מושגי. הכניעה של
היחיד בעומדו מול ציפיות החברה ממנו והויתור...
המפגש הראשון הזכור לי עם מושג הליצן הוא בשיר "הליצן" של מרדכי לבנון בביצועו
של בני ברמן, ותמיד התקשרה אצלי עם אומללות. מאוחר יותר פגשתי את הליצן גם
בשירים נוספים, תמיד כדמות כלואה בתוך שמחה כפויה, שאיננה מסוגלת להביע את
רגשותיה, ממלאת את תפקידה, אך אומללה. דוגמא לאומללות של הליצנים אפשר למצוא
במשפחת הליצנים של פיקאסו. בנושא המסכה, תחפושות והסתתרות מאחורי דמויות
וסטיגמות, התעסקו אמנים כמו ג'יימס אנסור וסינדי שרמן. אנסור דיבר על צביעות
באמצעות המסכה. בעבודתי אני משתמשת במסכה כאמצעי להסתתרות מאחורי דמות וחיוך,
כדי להימנע מהתמודדות עם רגשות מורכבים, והצגת דמות מאושרת כציפיות החברה
הסובבת.
הטכניקה של בגד מוקשה, אשר נמצאת בעבודותיו של איסי מיאקי, מעצב אופנה
שעיצוביו הם מעין פסלים, גורמת לתחושת "הנעדר הנוכח". מאחורי המסכה ובתוך
התחפושת אין כלום, אנו רואים שיכול היה להיות מישהו בפנים, יש נפח, אך איננו
יודעים מי האדם ומה הרגשות והדעות המסתתרות מאחורי התחפושת. הריק נותן תחושה
שכל אחד מאיתנו יכול להיכנס לחוסר האונים הזה, הוא פנוי לכולנו.
הדמות תלויה כמו בובת חוטים, מהמפרקים ע"י ארבעה חבלים, הקשורים לתלבושת בקשרי
"חבל תלייה" במפרקי הידיים והרגליים. בובת החוטים מסמלת את הויתור על הבחירה
העצמית, וכניעה לנורמות ולציפיות חברתיות. חבל התליה וקשרי התלייה מסמלים סוג
אחר של ויתור, הויתור על החיים.
צל הציפור המוטמע בתחפושת הליצן, כתבנית שחוזרת על עצמה, מבטאת את שקר החופש.
ציפור הדרור המסמלת את החופש, למעשה משועבדת להישרדות בחיי היומיום, לנדודים
ולטיפול בצאצאים. זהו חופש הנראה כחופש רק לנו ממבט חיצוני. אנו, בני האדם,
עשינו אידיאליזציה לחיי הציפורים וייחסנו להם את החופש לו אנו כמהים.
ציפור וחבל הם שני אובייקטים בעלי משמעות סמלית אוניברסלית מוכרת לכל. הציפור
מסמלת את החופש והחבל את הכליאה. אך בהתבוננות מעמיקה יותר נראה ששני
אובייקטים אלה מסמלים מצבים מורכבים יותר. הציפור למעשה איננה חופשייה, והחבל
קשור לוויתור הפנימי. הכול תלוי בנקודת הראות.
הבובה תלויה כך שהצופה יצטרך להרים את ראשו ולהסתובב סביב הבובה כדי להתבונן
בה בניסיון להבינה. רצוני הוא להכריח את הצופה להיות פעיל ומעורב, ולו במעט.
לרב אנשים חולפים ליד חוסר אונים, בין אם שלהם ובין אם של אחרים, מנסים להתעלם
ממנו ולא להתמודד איתו. רציתי שלא ניתן יהיה לראות את התמונה השלמה במלואה
במבט חטוף.
הליצן מוצב במקום לא מוגדר, בין דברים ואנשים, תלוש, באמצע, לא מבודד או
מובדל. כך חוסר האונים אותו הוא מסמל, נמצא כל הזמן בינינו ובתוכנו, ביומיום
שלנו. הוא מושפע ונובע מהסביבה ומיחסה ובעצמו משפיע עליה ועל האווירה. הוא שם
עכשיו, כדי שהפעם נשים לב אליו.

תודות:
ורד אילן, איה זמיר שעזרו לי בתפירת התחפושת.
ארנה זמיר שעזרה בתפירה ובעריכה הלשונית
זאב זמיר, על התמיכה והעזרה בגיבוש הרעיונות.
חברי למגמה שתמכו ועזרו בדברים הקטנים.
ועדי שליוותה את הפרויקט.
 
נספחים:


שיר הליצן
ביצוע: בני ברמן
מילים: מרדכי לבנון
לחן: בני ברמן

היו היה פעם,                                                              

כך סבתא אומרת,                                                          
היו היה פעם קרקס.                                                        
בין חבל לחבל                                                              

שם דמות מכרכרת
זאת דמות הליצן הננס.                                                    

                                                                         
     
שמש עולה יורד גם הליל                                                  
אך הליצן עוד ממשיך וצוהל.                                            
                                                                         
     
קטן וזעיר הוא נראה מול היתר
אך עת לזירה הוא נכנס -                                                  
פורץ הקהל בתשואות חן לפתע
לכבוד הליצן הננס.

שמש עולה...


עיניו מעולם לא ידעו מה זה בכי
עצוב רק אצלו המבט.
דמעה מעולם לא ירדה לו על הלחי,
כי הוא להצחיק רק נועד.

שמש עולה...

וערב אחד אביו מן החבל
נפל וגופו התרסק.
בכה הקרקס עת טמנוהו בקבר,
אך בנו הליצן עוד צוחק.

שמש עולה...