סיפור על געגועים, התמודדות ופגישה מחודשת

ראינו אחד את השני בפעם הראשונה במסיבה, של חבר משותף, ראיתי
שהסתכלת, אז חייכתי, חיוך כובש אבל לא מחייב, ואתה באת הזמנת
אותי למשקה, הסכמתי. ככה ישבנו ודיברנו, גיליתי שאתה אחד כזה
שבאמת מבין ומקשיב ומייעץ, הקסמת אותי.
אחרי  שהחלפנו טלפונים הסעת אותי הביתה, הגענו, ראיתי  שאתה
מחכה שאני אזמין אותך למעלה, אבל החלטתי להתעלם, ואתה חייכת
ורק הבטחת להתקשר בקרוב.
עבר שבוע ולא התקשרת, הייתי בטוחה ששכחת, שסתם הייתי עוד אחת,
אבל אז יום אחד אתה התקשרת, התנצלת, הסברת את עצמך והזמנת אותי
לסרט, בהתחלה היססתי לא ידעתי מה המטרה האמיתית שלך אבל
הסכמתי, בסה"כ היינו בני 17 מה כבר יכולנו לעשות בדייט?! קבענו
שתבוא לאסוף אותי בשבע ביום למחרת.
כל היום חשבתי עליך, בפעם הראשונה בחיי חשבתי כל כך הרבה על
הפגישה הזאת, בפעם הראשונה באמת התלבטתי מה ללבוש ותהיתי מה
תחשוב עליי. אחרי שחזרתי מביה"ס הלכתי לישון, לא רציתי לקלקל
את הערב בגלל העייפות שתמהר לבוא, קמתי ב5 וחצי ונכנסתי
להתקלח, יצאתי כעבור חצי שעה עטופה בחלוק הלבן שלי, הארון היה
כולו הפוך על המיטה כשראיתי שהשעה רבע לשבע, בקושי הספקתי
ללבוש את החזייה וכבר שמעתי אותך מצפצף לי מלמטה, חייכתי,
והחלטתי לתת לך לחכות קצת. כעבור חצי שעה סיימתי להתארגן,
ירדתי אליך וכמעט שנפלתי מרוב התרגשות, היית כל כך יפה.
הגענו לקניון, נתת לי לבחור את הסרט, וכדי לא לבאס אותך בחרתי
קומדיה נחמדה, רק שכל הסרט היינו עסוקים אחד בשני, המשיכה
הייתה מיידית.
ההמשך היה כמעט וברור, הגענו אליך הביתה, שהיה ריק כאילו
במיוחד בשבילנו. ואז החלטתי להפסיק כאן, עוד לא הייתי מוכנה,
ואתה להפתעתי קיבלת את זה בהבנה גמורה.
שכבנו מחובקים ובהינו בטלוויזיה, בחוסר עניין אך מחייכים.
כל יום נפגשנו, היינו כמו מגנט אחד לשני, כל רגע פנוי היינו
מנצלים, היינו הולכים לסרטים, מסעדות, בתי קפה, איפה שרק
אפשר.
יום אחד התחלתי להרגיש שאני לא יכולה יותר, שאין לי ספייס,
הרגשתי שאתה חונק אותי, באותו יום אמרתי לך שנגמר לי, שזהו.
היית המום, שאלת למה, מה קרה פתאום, אם זה משהו שעשית, הגעת
למצב שכבר ממש בכית, להכל השבתי בשלילה, והסברתי לך בדמעות,
שאני פשוט לא מסוגלת יותר, שאני לא רוצה להפוך אותך לשגרה
והלכתי, מותירה אותך מבולבל ופגוע.
אחרי שבוע עברתי לארה"ב, לעבוד שם כדוגמנית, התפרסמתי, הרווחתי
הרבה כסף, חייתי באושר, אבל מאז שעזבתי אותך משהו היה לי חסר,
אתה, אבל לא יכולתי לחזור אליך, הרגשתי טיפשה ומטומטמת, אז
פשוט כתבתי לך, כל  יום כתבתי מכתב אחד אולי שניים, מספרת לך
כמה קשה לי בלעדייך וכמה שאתה חסר לי, בהתחלה הייתי כותבת לך
דפים על גבי דפים, ספוגים בדמעות, אבל ככל שהזמן עבר, המכתבים
קטנו באורכם, המעטפות הפכו עבות פחות ופחות, אך לא עבר יום בלי
שהייתי כותבת לך, מספרת לך מה עובר עליי.
כעבור 5 שנים חזרתי לארץ, בשדה התעופה חיכו לי צלמי הפפראצי,
שרצו לתעד את השיבה, התחמקתי מהם במהירות ונסעתי לבית המלון
שהסוכנת שלי שכרה לי בו חדר, עד שאמצא דירה ואתמקם בארץ.
התחלתי לפרוק את המזוודות הרבות שלי, את האחרונה לא פרקתי,
האחרונה הייתה מזוודה קטנטנה שהכילה את כל המכתבים שלך, ערימות
מכתבים, 1,850 מכתבים, את המזוודה הובלתי בחיוך לפינה בחדר.
החלטתי שבבוא היום, כשניפגש, אני אתן לך את המכתבים.
כעבור שבוע שבו לא כתבתי לך אפילו לא מכתב אחד, ירדתי לאכול
ארוחת בוקר במלון כהרגלי, כשלפתע ראיתי אותך, עומד שם יפה יותר
מתמיד, השנים עשו איתך פלאים, היית יותר יפה מאשר בגיל 17 בפעם
האחרונה שראיתי אותך.
עברתי לידך וחייכתי את אותו חיוך שחייכתי אליך לראשונה, כובש
אך לא מחייב, תפסת את ידי ואמרת לי שטוב לראות אותי שוב,
ושצריך להיפגש ולהשלים פערים, הנהנתי בחיוב וקבענו להיפגש
לצהריים עוד באותו היום. הפעם ההכנות לפגישה היו מהירות יותר
ופחות קשות, ידעתי כבר שלא יקרה כלום, ושהפגישה ידידותית
לגמרי. ברגע אחרון של מחשבה לקחתי את המזוודה הקטנטנה עם
המכתבים איתי. אכלנו יחד צהריים, משלימים פערים, אתה נשארת
מקשיב ומבין כמו פעם, רק בגרסה משופרת. בסוף הארוחה שאלת אותי
אם אני לא מתגעגעת, אליך, למערכת היחסים הנפלאה שהייתה לנו,
ואני עניתי בחיוך נותנת לך את המזוודה, "אני מתגעגעת אבל בדרך
משלי".