אהוד כבר ילד גדול. הוא יודע לספור עד עשר ולכתוב את כל
האותיות עד "מ". הוא יודע לשיר שירים של גדולים ולבנות טירות
מלגו. אהוד כבר ילד גדול, אז הוא הולך לגן עדן.

דנה באה הביתה ואומרת: "אמרו לנו היום בגן שאהוד לא יבוא יותר.
למה אהוד לא הולך יותר לגן חנה?"
אמא מחייכת קצת ומסבירה: "כי אהוד הלך לגן עדן".
"גם אני יכולה ללכת לגן עדן?" שואלת דנה.
ואמא בוכה ומושכת את דנה אליה ומחבקת אותה ואומרת: "לא, את לא
יכולה ללכת לגן עדן, את נשארת פה".

דנה ואמא הולכות לבית של אהוד, אבל אהוד לא שם.
"אמא, איפה אהוד"?
"הוא בגן עדן, חמודה", אמא עונה. היא נראית עצובה.
דנה חושבת - "לומדים עד מאוחר בגן עדן."
ואמא של אהוד אומרת לאמא של דנה: "אפילו את המיטה שלו עוד לא
סידרתי. תראי, כל הצעצועים שלו עוד על הרצפה. אהוד אף פעם לא
היה ילד מסודר, אבל כזה ילד טוב."
בדרך הביתה דנה שואלת את אמא: "אמא, רק ילדים טובים הולכים לגן
עדן?"
"כן, חמודה", עונה לה אמא בקול עצוב עם חיוך.
ודנה חושבת: "אולי אם אהיה ילדה טובה אמא תרשה לי ללכת גם לגן
עדן".

ואחרי שכולם הולכים אמא של אהוד שוכבת במיטה וחושבת: "ומה אם
אהוד לא מצא את הדרך לגן עדן? כמו אז - כשהוא החליט ללכת לבד
לגן בלי להגיד, ומצאתי אותו בוכה בתחנת האוטובוס. מה אם הוא
הלך לאיבוד גם הפעם, בדרך לגן עדן?"
וכל החברים של אהוד, כל הילדים האחרים כבר לא בגן. אחד בבית
ספר, אחד בצבא, ורק אהוד נשאר עדיין בגן, בגן עדן.