זה היה עוד אחד מערבי הטוסטים האלו, או לילה של טוסטים, או
בוקר של טוסטים, הם כבר על כך מחוברים אחד לשני שאני אפילו לא
זוכרת באיזה יום זה היה, ומה זה משנה בעצם. וטוסטים באמת נראו
באותו הרגע כמו הדבר הכי מתאים, ובעצם אלו היו כמה שעות,
שתחילו בבטן מקרקרת ובהרבה "אני רוצה" שזרקתי לאוויר, למרות
שרק עכשיו נגמרה ארוחת ערב. זה נמשך באלעד, שהציע שנכין
טוסטים, ובכמה דקות עד שכולם השתכנעו. עוד שעה זה לקח עד שהינו
בטוחים שכולם, כולל כל המפקדים והרס"רים כבר ישנים, כדי שנוכל
להוציא את הטוסטר שהחבאנו מאחורי הארון הגדול עם כל המסמכים
שבחמ"ל, ובעוד רבע שעה של שיטוטים במטבחון בחיפושים אחר לחם
שיהיה בלי עובש, וגבינה צהובה במקרר, ובהתחלה חשבנו שנצטרך
להסתפק בזה, אבל אז שי שלף מאיזו מגירה קופסת שימורים עם רסק
עגבניות ועוד קופסה עם זיתים, וכל כך שמחנו עד שאף אחד לא העז
לבדוק את התאריך ולאכזב את כולם. ומישהו, או אולי זאת היתה
מישהי, אבל מה שבטוח שזה היה מין הורס שמחות שכזה, אמר שנראה
לו שזה שרידים מהקופסאות שצור היה מביא מהבית, וצור השתחרר עוד
לפני שאני התגייסתי, אבל כולם התעלמו מהאמירה הזאת ואלעד התחיל
למרוח רסק עגבניות על הלחם ואני ניסיתי להפריד בין הפרוסות של
הגבינה הצהובה, שגם אם רציתי לבדוק, לא היה עליה תאריך. כשכל
הטוסטים היו מוכנים, ונהיה מין שקט של אוכל, ומחשבות שכולנו
חשבנו כמו מי ישטוף את הטוסטר, ישבתי וחשבתי על איך הזיתים
והעגבניות תמיד יהיו יותר חמים מהלחם והגבינה, למרות שחיממנו
אותם ביחד, דבוקים, ואיך בבית בחיים לא היתי אוכלת טוסט כזה,
מי יודע בכמה שלשולים הוא יעלה לי אחר כך, ופתאום הרגשתי שהמוח
שלי מתרוקן. שכל מה שעובר לי בין שתי האזניים הוא מחשבות על
טמפרטורות של זיתים ושבכיף יכולתי להעביר ככה את כל החיים,
במחשבות על טוסטים, ובריבים על מי ישטוף כלים, ובכלל, מי צריך
לחזור הביתה, ולחשוב, ולדאוג. ומדי פעם, בתוך כל המחשבות על
הזיתים מתקשר גיא, סתם, לשאול  מה שלומי ומספר איזה כיף לו
בצבא, ואיזה אנשים, באמת מדהימים, ושהוא עוד מעט מסיים מסלול
ונורא יישמח אם אני אוכל להגיע לטקס, זה באמת נורא חשוב לו
("אני אשתדל, אני צריכה לבדוק עם המפקדים שלי" אני ישר פולטת)
וכל זמן השיחה אני מהנהנת בנימוס, הנהונים טלפוניים כאלה, שוב
נזכרת למה נפרדתי ממנו, וכשהוא באמת, אבל באמת, רוצה לדעת מה
שלומי, אני מתבלבלת לשנייה, מחייכת חיוך ששומעים גם בטלפון,
שמגיע עד הבסיס הרחוק שלו בנגב, ואומרת שהכל כרגיל, ובסדר, כן,
באמת בסדר, ושכן, אם הוא רוצה להיפגש אז כן, בכיף, ובראש כבר
מתחילה להמציא תירוצים לשבת הקרובה, וגם זאת שאחריה, עד שהוא
יישכח. ואני באמת יודעת שזה טוב שנפרדנו, ובכלל לא מתגעגעת,
ובכל זאת אחרי השיחה משהו בי מכווץ, ונהיה קצת עצוב, ולא כ"כ
משמח אותי לדעת שטוב לו, למה הוא לא יכול להתלונן אף פעם,
להגיד שקשה לו. אני חוזרת לחמ"ל קצת עצובה, וכששואלים אותי למה
אז אני עונה ששום דבר, לא יודעת, סתם, שיחה עם האקס, ומחפשת
משהו שישכיח ממני, תגידו, נשארו במקרה עוד טוסטים?