על השולחן מולי ניצבת חצופה ודוממת הערכה לבדיקת הריון. פסה
הבודד שולח בי מבט ורוד. פני בוערות כנגדו. תישאר אחד, אני
מאיימת. אין לי ראש עכשיו לשני פסים. זה לא קשור לחיים שלי.
דקה חולפת, נותרו ארבע. אני מחזירה מבט מהשעון לפס האחד. מה
אני עושה אם מופיע עוד אחד? קודם מתקשרת לאמא! לא. קודם לדנה
ואז לאמא. ואליו! אליו... אבל מה הוא יגיד? תהיה שתיקה ואז הוא
יגיד, בשקט, זה היה סתם, לא התכוונתי שניפגש שוב אחר כך. אני
נזכרת באסאמאס שהוא שלח לי בבוקר אחרי, "תודה על אתמול". באמת
תודה, אני מגחכת, על המתנה שהבאת לי. שני פסים ורודים, והמפגש
המיותר הזה יקשור בינינו קשר מאולץ. הוא יהיה אמפטי, אני
חושבת, הוא לא מהמאנייקים. נתחלק חצי חצי בהפלה. כמו בפאב
שישבנו בו בערב שהכל קרה והוא רצה לשלם עליי. "אני לא אוהבת
להישאר חייבת", אמרתי ושילמתי על הבירה שלי בעצמי. שני פסים
ומה אהיה חייבת לו? מה הוא יהיה חייב לי? שיחת טלפון אחרי
ההפלה, אולי עוד שתיים לבדוק מה עניינים וזהו. אחר כך הוא יעלם
ואני אשאר "מישהי שפעם הכנסתי בטעות להריון". הטעות תישאר
איתי.

שתי דקות.
זה הכל שטויות, הבלי מחויבות הזה. אני אשת העולם הגדול, פתוחה,
ספונטנית, והליבידו שלי עולה על גדותיו. לפעמים כל מה שאני
רוצה זה את החיבוק שאחרי. לפעמים אני רוצה לקום וללכת, לא
לראות אותו יותר, גם לא בטעות ברחוב. הפעם זה היה קליל, ידענו
בדיוק לאן זה הולך (אליו, כי השותפה שלי בבית), ידענו שלא יצא
מזה קשר רציני. וגם לא רציתי, האמת. הוא בכלל לא הטיפוס שלי,
מהנדס מכונות. אני אישה של איש רוח. אחר כך ישנתי אצלו כי באמת
היה נעים, הוא חיבק אותי ובבוקר התעוררתי והשמיכה בינינו
מגולגלת כמו גבול שנקבע מחדש אחרי מלחמה. נפרדנו בנשיקה על
הלחי, דילגתי לעבודה בלחיים סמוקות ושיער פרוע. אחרי יומיים
כבר שכחתי ממנו כי היה לחץ של לימודים, אני צריכה לכתוב שני
סמינריונים ולסיים את הפרוייקט של סוף שנה עם התלמידים שלי.
נזכרתי בו בבחילות שבאו פתאום.  

דקה נותרה. אני עוצמת עיניים חזק, לא רוצה לפקוח. לא רוצה
לדעת. לא רוצה לא רוצה לא רוצה, אני רוקעת ברגליים, מכסה את
העיניים בשתי ידיים. פסים ורודים מקיפים את צווארי, מתהדקים על
העור ומותירים בו חריצים אדומים אדומים.