הסיפור על האופנוע שלי מתחיל כמו של רובם, ממש מוקדם,
אי שם בשלהי הזמן כשאנשים עוד השתמשו במילה "שלהי" ולא רק
בספרות וב"הארץ".
בילדות זה היה שונה, ידעתי שאסור זה רע ומותר זה בסדר.
הרגשתי שבשבילי אולי זה לא בסדר שאני מרגישה שאסור, זה לא רע
בכלל.
המשכתי בשלי, אבל תמיד הסתכלתי קצת אחרת, במיוחד כשהגעתי לגיל
ההתבגרות די מוקדם.
את זה למשל האופטיקאי שלי לא ידע איך לתקן, אז נתקעתי עם
משקפיים שהכתיבו לי שדה ראייה אחר, קצת שונה משל כולם, יש
שיאמרו אולי אפילו טיפה עקום.
ככל שחלפו השנים הבנתי שבשביל לראות משהו שרק אני יכולתי לראות
הייתי מורידה את המשקפיים, סוג של בלעדיות, אבל בשביל לראות
בדיוק את מה שרציתי, הייתי עוצמת אותן.
אני מניחה שמכך נבע הצורך לבטא את מה שדמיינתי בצורה המדויקת
ביותר, לתת לאחרים הזדמנות להסתכל על מה שעיניי רואות.
פניתי לדבר הכי קרוב, עיפרון ודף, לא הייתי צריכה לחכות
לאירועים משמעותיים במיוחד,
ברגע שמוחי גישש ברעיונות עלה בי דחף פיזי והקאתי קווים עד זוב
דם, אותם קווים התאגדו לדמויות על הדף ויצרו את הסיפורים אותם
חוויתי בדמיוני.

זו הייתה התרפיה שלי, המוצא שלי בכל הבלגאן אותו אנו מכנים
כיום המציאות
למדתי ליהנות מפירות השמחה והכאב דרך מכחולים, עפרונות וצבעים
אך במהלך השנים נאלצתי לצרוך יותר ויותר גירוי על מנת להגיע
לאותה נקודת נפש פראית ששיחררה את כל יצריי המודחקים... הכל
החל להיראות סתמי, מוחי מגשש ברעיונות נבולים.
חדל בי החשק ליצור.
מכאן והלאה חיפשתי את הטריגר שלי,
אותו אחד שייתן סיבה להכל או כזה שאוכל לברוח אליו ללא כל סיבה
בכלל.
ובכל זאת, כל ממצא מחיפושיי אחר מנת אדרנלין עלו בתוהו, רובן
היו לא נגישות ואלו שכן, היו עלולות לפגוע בזכויות החירות
המלאות שלי בתור אזרחית המדינה.
הטירוף לא איחר לבוא ובתדירות די גבוהה בא הרצון לצרוח עד
שיכאבו מיתרי הקול וישחררו איתם לאוויר את כל התיסכול- אז
הייתי צורחת, אבל זה לא היה מספיק.
והייתי כותבת... אבל מילים נגמרות... גם ציורים ציירתי אבל הכל
היה נראה קפוא, ללא רוח חיים.
ההשראה החלה להיות כה נדירה, המוזה שדעכה והוכיחה עצמה כמיתוס,
נחבאת ומאולפת.

לא ניתן להתחרות בתחושת הסיפוק האימתנית מאחורי הכוח העל-אנושי
הזה.
זה שגורם לך להרגיש בחיים, כשאתה נוגע בסוף ובורח ממנו
במהירות, מהירות.
חלפו זמנים וגם כשהמוות היכה סביבי, הזעזוע קיבל צורה של
אדישות מהולה בצער וכאב
מצאתי את עצמי ממהרת להרגיש בחיים, שוב וכמה שיותר מהר.
בחנתי גבולות בכל רגע שהתאפשר וכאן תמיד היה אפשר קצת יותר-
וזה לא היה קצת בכלל.

האהבה החזקה מכל היא זו שמגמדת את המוות מול החיים.
אז חיפשתי את החופש שלי והייתי נואשת למצוא אותו, אולי אותו
אחד שיבין אותי בלי הסברים וישחרר אותי מעצמי, זה שיתחבר
לטירוף האישי שלי ויעניק לי אחוזים מעצמו
חרא כמו כולם.
בדיעבד מתברר, שזה לא היה האביר על הסוס ששבר לי את הלב,
אלא עדר הסוסים הפראיים עליהם הוא רכב הרחק ממני ואל זרועות
האחרת.
אותן נהימות המנוע המגיעות לרמות דציבלים שמכאיבות לכלבים
חירשים.
"האן האן האןןן"
עצמתי את העיניים והרגשתי לא רע בכלל. חיוך זדוני נחרט על
שפתיי
מנה מכובדת של אדרנלין מהולה בכעס, שנאה ונקמה מתוקה כמו שרק
אישה נבגדת מרגישה ממש מתחת לציפורניים, אותה מנה היא זו שעזרה
לי לשרוד עד המנה המיוחלת הבאה.
בין המנות הקטנות שנתתי לעצמי, עם הידני... ידעתי שזה לא יחזיק
אותי לאורך זמן והייתי חייבת למצוא את שחשקה נפשי כמו גם שחמד
גופי ובשרי להיחרך לתוך המגע החייתי החם.

הנחתי את עכוזי על המושב המרופד ותפסתי חזק במיכל כמו שאמרו
לי,
עוטפת בגופי את המרכיב שלי, זה שבכל רגע עלול לפרק את כל כולי
בתנועה אחת חדה...
"האן האן האןןן" חייכתי.
יצאנו לדרך וריחות הצמיגים שמתחככים באספלט פלשו לאפי והרעידו
את נשמתי
עצמתי את העיניים, הבטן התהפכה לי מבפנים וישר המראתי למרום
השחקים,
חשבתי שאני לא מרפה לעולם, זה המקום שלי... לפתע, כיתד הנשלפת
מן המותן, הרוח מנסה לתלוש אותי ובאותה נשימה נכנעתי אליה
כהקרבה גאה.
במצב אופורי שלם כמעט שנשמטו ידיי לצדדים לפרישת כנפיים,
אז פקחתי את עיניי והידקתי אחיזה ברגעים המושלמים.
שם זה קרה, הדם רתח בתוכי, הדופק היה איטי אך אלים, קצוות
איבריי רטטו,
הלחיים שלי כאבו מלחייך בקסדה והשיניים התייבשו בפי, מונעים
ממני לשחרר את שרירי הפנים שכבר מצאו הבעה קבועה לעת עתה, כל
שריר בגופי מתהדק במקומו כבשעת חירום ואין ספור צמרמורות עברו
בתוכי מהאוויר הקר שדיגדג לי באזורים החשופים.
אני כאן ועכשיו. הכי עמוק שיש. או שאני מתה או שאני הכי חיה.
"האן האן האןןן"
הסימפוניה מכה שנית והחיוך הזה לא מרפה.
בין רגליי מפלצת פלדה בה גוערים אלפי חלקיקים, צינורות וברגים
שמחממים וממיסים את איזור חלציי עם חום מאסיבי שמניע אותם,
אותנו, אותי הלאה. אני נוטפת חשק ותאווה וכל שנותר לי הוא למקד
את כל חושיי כלפי האנרגיות העוצמתיות הזורמות מקצות אצבעותיי
ועד כל חולייה בגבי.
בחרתי לחיות.
האופציה למות מעולם לא הייתה קרובה יותר והקירבה לחיים מעולם
לא הייתה כה אמיתית.

בלימה, עצירה. הנשימות מתקצרות והלב מזרים דם למוח בכמויות
כפולות.
הסאונד עוד מהדהד באוזניי ואין לו כל תחליף, כל דבר אחר פשוט
ישמע כמו זיוף. חיקוי.
"האן האן האןןן"
חיוך מטומטם.
כן, כמה תאי מוח בהחלט בחרו שלא לקחת חלק באירוע הזה, אלה
נעלמו כליל, לא עמדו בלחץ.
כשזה נגמר הכל התחיל מחדש,
כמו שוט של וויסקי מיושן גדוש בארומות מחביות עץ האלון בהן הוא
חיכה להישטף 7 שנים ברגע תשוקתי אחד בגרונו של נגמל שהיה בדרכו
חזרה להתמכרות בסוף שלב 11 של "תכנית 12 השלבים" באלכוהוליסטים
אנונימיים.

יום אחרי יום בחרתי לחיות, ראיתי בעיניים את כל מה שדמיינתי
כשעצמתי אותן.
ובחירתי נצרבה בתודעתי, כל נשימה מוקדשת לרגעים היפים שמזכירים
לי כל יום מדוע אני כאן.
ושלא תטעו, אין כל סיבה מיוחדת אלא להרגיש.
להרגיש בחיים.

אז האופנוע שלי כאמור, מופיע ברגעים מיוחדים בחדר, כשאני הכי
לבד, הכי שלמה
ממש רגע לפני שאני מרימה את המכחול, אני עוצמת את העיניים,
מושיטה את הידיים קדימה ומזמזמת "האן האן האןןן" קולני למדי
כזה שסוחף אחריו חיוך בלתי נשלט.
עוד לא החלטתי איזה דגם זה, או מה השנתון ואיזה יד, אבל הלוחית
שלו כבר מקופלת והוא מחליף צבעים בסיבובים.
וכן, גם עכשיו מול הלאפטופ, ב-3 לפנות בוקר, בעוד שהחלון שלי
בחדר פתוח ובריזת לילה קיצית מדגדגת לי את העורף, אני שומעת
מדי פעם את נעימות המנועים שחולפים על הכביש הראשי, מחסירה
פעימה כל "האן האן האןןן" ומחייכת כמו פעם, חיוך דבילי.