שוב הוא מסתגף, עוטה את מעטה השתיקה, פניו מתעוותים בעווית של
כאב. שתיקה שאינה מפיקה שום תועלת זולת הרגשת המירוק על החטא
שחטא. כאילו הפה שאסר הוא הפה שיתיר, בזכות סתימתו.
אליעזר מציע משחק שש בש, טוב כתמיד, חייכן, אופטימי מנסה
להוציא את חברו מדוק העצב שלבש. הוא לא מסרב אך גם לא נענה
בחיוב במדויק, נראה כי דבר אינו משנה במאום.
לאחר משחק משמים, שמאס בו באמצעו אך נמנע מלהפסיק את חדוות
המשחק של אליעזר, התיישב באנחה על הכורסא הנוחה במרפסת קומת
הגג של המלון המפואר והשקיף לנוף. המראה הנשקף לעיניו היה
מרהיב אך אינו הסב לו נחת, ההפך הוא הנכון, כעס עצמי וכאב הכו
בו בערבוביה כמלקים בו על שהוא בחוצפתו יושב וצופה על משיחות
המכחול המדהימות בשמיים מעל הנהר הגדול בעוד היא שם כלואה מי
יודע מה עולה בגורלה, וכל זאת באשמתו, חיים ומוות ביד הלשון.
אך הוא עוד קיווה שהפה שאסר הוא הפה שיתיר אותה מאיסורה.
בעוד הוא משקיף אל השקיעה דימה לראות את הנהר העצום מתכסה
אודם. מעיין ריקוד של שמש גוועת עם מים, הוא לעומת זאת בעיני
רוחו ראה את אותו הנהר כנהר אדיר וקוצף של דם. לפתע כמשום מקום
קול קרקור הצפרדעים החל להשמע הולך וגובר, והוא החל מתגרד בפרץ
הזוי משל היו כינים מטפסות על כל גופו.
בכל פעם שראה אליעזר את חברו כך ועיניו מזוגגות צופות למרחוק
רואות ולא רואות, ידע כי האדם האהוב והנערץ שוב חוזה ורואה את
הצפונות והרזים של העולם כולו. אליעזר הבחין כמו במיני פעמים
רבות בעבר כי בעיניו של האיש עולה כעין להבה, אש לוהטת שתשבר
אוניות תרשיש.
הוא החל רועד. כל גופו זע, זיעה קרה כיסתהו הוזה וחוזה, חוזה
והוזה. הפה נפתח ברצותו להשמיע קול אך בהרגילו אותו זה ימים
רבים בשתיקה לא יכול היה להשמיע ולו הגה. פסק ברגע, החל נרגע,
נשימתו נסתדרה אט אט. במוחו עלו זכרונות מהעבר כסרט נע. נזכר
כיצד היה קופץ בשבילה לתוך כבשן האש, כיצד שילח במרותה את
העוזרת שכיבד והעריך. כיצד כל דבר אשר הורתה אותו כן עשה.
לחלוחית עלתה בעיניו.
שאגה נוראה עלתה מפיו. אליעזר נחרד וזינק אחור ולאחר מכן קפא
במקומו והחל מתנועע כלא מחליט אם להמלט, אם לחוש לעזרה. שאגה
זו לא ידע איש משומעיה מה טיבה, שכן שמעוה למרחקים, אך הייתה
נשמעת כעין עררוביה של קולות של חיות רבות ורעות, חיות טורפות.
בניגוד גמור לקול השאגות האיום, שפתיו החלו נעות, מתפללות.
הוא ניעור, כנבהל מעצמו קם בסערה מן הכסא ויצא את החדר.
ירד אט אט שפוף במדרגות המלון עד הגיעו כעבור זמן רב לגזוזטרא
אפלולית, שאוויר קר חדר אליה אף שהייתה חפויה משלושה
כיוונים.מכאן השקיף אל עבר הטירה רחבת המימדים שניצבה בטבורה
של העיר, מוארת באלפי גחליליות כלואות בצנצנות שקופות שהוחלפו
כל ערב.יש הטוענים כי לשם מראה זה בלבד כדאי לנדוד ימים ושנים
עד אותה המדינה, אלא שהוא תר אחר הפתחים, דימה לראותה ולו לרגע
חולפת שם ,נלקחת, נלחמת.
ידע כיצד יכלה להלחם, כיצד אף כח שבעולם לא היה יכול לה לו רק
רצתה בכך.
עם זאת, ידע שלא נאבקת, שלא רוצה היא שכן ומרגישה נבגדת, אנוסה
ובזויה בידי האדם היחיד שיכול היה לרסנה אי פעם.מעולם לא ביקשה
כבוד, מעולם לא רצתה ממנו מחוט ועד שרוך נעל רק ביקשה שיאהב
אותה, שיסכים למות למענה. אך יותר מזה רצתה שיסכים לחיות
למענה...