נגמרה המוזה, עוד לא התחיל הדף
מפוצצת וצפה במחשבות של מה בכך, מנסה להיות כנה עם עצמי,
לפחות להגיע לאמת הטהורה, לחדור לעמקי נשמתי שם יושב הכאב
הנורא.
זה כאב בלתי מוסבר כמו חרב שננעצה, אך אף אחד לא יוכל להבין
בקרבי משום שנפשי נטמעה.
זה מצב רוח ירוד, בכי ללא הפסק, תסכולים שמוחי אוגר אותם כעת,
אלו דברים שעברתי שיוצאים במערבולות,
אלו הפרעות שגדלות איתי ולא נעלמות.
וכן, חשבתי פעם שהכל בראש שניתן לגשר, שניתן להחביא את הרוב
והקצת יישאר, שניתן להדחיק עד אין סוף בלי דרך פרצה, שניתן
לחיות עם דיכאון ללא אכזבה.
אך זה מכה בי, בכל שלב בחיים בכל דרך שקשה עוצרים התמרורים- את
לא יכולה להמשיך, אינך דיי חזקה, תמשיכי להיות עייפה ותשושה,
לא תצליחי לרוץ בין שבילי החיים
חשבתי שקל לחיות בדילוגים ולדלג על שלבים.
מודעת לכך שאיש לא יבין, שאיש לא יכיר את מחשבותיי לבד, חיה
חיים נורמלים וכפולים מהצד.
לעיתים מפחדת להבריח במעשי הנורא, יש לי תחושה שזה לא ייגמר
לטובה...
כותבת מהר, כותבת לאט, מריצה מחשבות בציור משורטט, שפורק את
כאבי הלחץ הלוחץ, המחשבות באוטוסטראדה ואני? אני אפילו בה לא
רצה...
מנסה שוב בדילוגים אך הפעם יש אבן,
מכה ללא דם אין דמעות - את בסדר.
"את בסדר", את תהיי כל החיים, בגדר בסדר אלו לא החיים. לומר
הכל בסדר, תודה, יכול להיות אמרת שקר, לחייך חיוך בכאבי הנורא
אין זה אומר להיות בסדר.

שוב נקטעה המוזה, עוד עלה נפל ואני כאן יושבת מחכה לגורל, רוצה
להאיץ בו, רוצה שיגמר
אך הכל כבר בסדר והכאב כבר עובר...