בתורם נגהו בי לחשים של חורף,
עת נפלו בך שיטפונות מעלי פניי.
צילקתי את פני בלחות ואת בקיפאונך,
מלכה של קרח עד וזוהמת חיבה ומין,
ביובש השממה הרית לי מגעים נוקשים וסדק.
כך יבלת מחשבתך לכדי תמונה בה איקונין מונח עלי במת מזבח דל.
ואנוכי? בהנחה שעוד הרית לי שלמוני קירבה,
אנוכי בתמונתך קורע חולצתי בייסורים לפני האיקונין ומפלל
לרחמים.
רק עפר לרגליך כמהת שאהיה,
אפר נחרב מול דביר זקוף, יאה, נראה.
כמה צחקתי בלבבי בין דמעותיי,
כשם עמוק בנשמתי לא עוד היית נסתרת בפני.
ראיתיך כצלם אישורך, ראיתיך כשלג תמימותך,
מתבוססת בדמך מול עיניי,
זעקת לי מפלה מייחלת לשליטה
כשם שרק אדם אחד בכלל הממלכה יכול לשווע בפני אדונו.
בפני אותו האחד המושל בליבו.
כן, בין כל דמעה אשר הגרתי וראיתיך בין זגוגיות מבט.
ראיתי כי ברשתי אותך כבלתי, וכי העבד הוא כלל את. |