לילה... מאוחר. אבא שלי (כן, שוב הוא) מתארגן לסליחות. מחר ערב
ראש השנה. אני עייפה נורא, למעשה נרדמת על המקלדת ורואה קצת
מטושטש. אבל נורא רוצה לכתוב לך... אולי העובדה שמחר ראש השנה
גורמת לי לרצות לומר לך כל כך הרבה דברים, לסגור את כל מה
שפתוח כבר שנים כדי להתחיל מחדש. אבל אני לא רוצה שזה יהיה
הנושא כאן, לא רוצה לדבר עלינו. בא לי לספר לך עליי, להיות
גלויה, כמו פעם. כמו בשיחות שלנו מניו-יורק... כשאני הייתי,
כשאתה היית... למה אז הרשינו לעצמנו ועכשיו לא. עכשיו זה רק
אתה מנסה לחסום אותי ורק אני חוסמת את עצמי אפילו יותר ממה
שאתה מבקש. טוב, לא רציתי לכתוב עלינו אבל כנראה שזה יעלה. בכל
זאת, אתה תופס חלק נכבד מחיי בימים אלו, על אף ניסיונותיך
לצמצם.
דיברתי עכשיו עם מייקל במסנג'ר. אני מרגישה את אהבתו אליי וזה
קשה. אני משתדלת שלא לספר לו מה קורה איתי בכלל. איחלתי לו שנה
טובה והיה לי מוזר כל כך, בשנתיים האחרונות חגגנו את ראש השנה
ביחד וזה היה כל כך טבעי שגם השנה יהיה אותו דבר. אבל החיים
האלה כל כך מפתיעים. איך זה שמייקל בניו-יורק ואני בארץ, לא
יודעת אפילו איפה הוא מבלה את החג, וכותבת לך, המכנה את עצמך
חבר שלי?

אני מכבידה עליך, אני מרגישה. אתה מבקש לעזוב את המכתב הלא
נגמר הזה  (אתה כבר מכיר מספיק את הקושי שלי עם סיומות
ופרידות).

אחרי שדיברנו היום הייתי נורא עצובה. ורציתי לכתוב לך: אני
עצובה. ולא עשיתי זאת. מהרבה סיבות. אף אחת מהן אינה באשמתך.
פחדתי שתחשוב שאתה מתיש אותי, או שאתה צריך להיות רק שמח כשאתה
מדבר איתי. אלא רציתי שתאמין שאני הכי חזקה בעולם בשבילך ושגם
אם לא הצלחתי לעודד אותך הפעם אז בפעם הבאה... והאמת היא
שהייתי עצובה. זה לא באשמתך שגם אני וגם נורית, מירי וגם אחרות
חושבות שמה שיעשה אותך מאושר זה שיהיה לך את המרחב שלך, והשקט
שלך, ושכל האנרגיות והאור שלנו יהיה בשביל לעזור לך לצאת מ...
לצאת ממה בעצם? עדיין לא ברור.

אני לא צינית, נשמה שלי, נשבעת שלא. אתה פשוט כזה... טהור
עיניים, שכל מה שבא לעשות זה להניק אותך. לגונן עליך. מפני כל
הפחדים כולם ובטח מפני הצרות או הכאב או העצב שלנו.
יש לך זכות להעמיד אותי במבחן. הרי זה מה שאני מתיימרת לעשות,
לא? להציל אותך? כל כך רוצה להצליח בזה, שלא איכפת לי להתעלם
מהעובדה שבמשחק הזה שיש בינינו אין לי שום סיכוי. כי כרגע אתה
לא רוצה לעזור לעצמך, לפחות לא איתי, כי אתה לא מאמין שאני
בכלל יכולה. כדי שאוכל לעזור לך אתה באמת צריך לתת לי
להיכנס..כפסיכולוגית או כחברה שלך או כידידה, לדחוק רגל בדלת
ולהישאר בפנים.
אבל אתה עוד חוסם
וזה משהו שאני צריכה לקבל.

היום אצל נועם הפסיכולוג - לא דיברנו עליך. כמעט בכלל לא. אבל
מה שדיברנו עליו היה קשור בך מאוד. הייתה פגישה קשה ובכיתי
נורא. דיברנו על הילדות. על איך אמא שלי גרמה לי להרגיש שאני
רעה, ושהבכי שלי מזוייף, ושאני לעולם לא אהיה טובה או מוצלחת
כמו הבנות של החברות שלה. הייתי יורדת לשחק רק כדי שתחשוב שאני
נורמלית. העמדתי פנים בלי סוף. היא רצתה שאהיה כך אז הייתי כך
וכשרצתה שאהייה אחרת, הייתי אחרת. הילדות שלי נקטעה באיבה בגלל
אותו אחד שחילל את תומתי אבל העמדתי פנים שהכל נורמלי אצלי.
עטיתי חיוך, שעד היום כשמביטים בתמונות שלי מאותה תקופה,
אפשר לראות עד כמה החיוך הזה עצוב ולא שייך לעיניים האלה,
שמסתירות סוד. יש בי פחד מלהיות לגמרי עצמי. כי אמא שלי העבירה
לי מסר באינספור דרכים שהאני האמיתי שלי לא מספיק טוב. ולכן,
אהוב, כשאתה מעביר לי מסר שאתה לא רוצה שאהיה נוכחת, אז אני לא
נוכחת. הדמות שלידך היא חלולה. אתה מרגיש? בדברים שאני אומרת?
באיך שאני נכשלת גם בדבר הכי פעוט? אני משאירה רק צל הכרחי שלי
והולכת ממך. בגלל זה אני מעדיפה שתאמר לי ללכת. שנפשי תיקח
עימה את גופי ויעלמו שניהם. אני מעדיפה כך. אתה רואה? זו לא
אשמתך שהתסביכים שלי פגשו את שלך. ובין לבין יש אהבה.

היה לי כיף איתך בטיול, במיוחד ביום הראשון, שרק היינו ולא
דיברנו על היותנו. נכחנו ברגע.

אבל בכלל, תודה שלקחת אותי. אין לך מושג כמה הייתי זקוקה לשקט
שהיה שם, ולנופים, ולריחות, ולמגע האדמה. הרגשתי שאני משילה
מעליי עול כבד. וכשבכיתי שם? דיברתי לאלוהים. השלמתי את לידתי
מחדש מתוך הנסיונות של השנה האחרונה, וכמו כל הלידות זה קצת
כאב.

אני נאנחת אנחה גדולה. של הקלה ורווחה. הנה סיפרתי קצת. לפעמים
אני מרגישה שאני עושה טעות בכך שאני מוכנה לא להיות בשבילך.
אבל זו רק אשלייה. אני לגמרי כאן. הנה, אתה רואה? עם רגשות,
ודמעות, והכל אמת. לא הכי קל לי איתך, אני מודה. אבל אתה מלמד
אותי שיעור גדול. אני כבר מצאתי מהו. והכי חשוב? שמעולם לא
הרגשתי שאני בחיים כמו עכשיו. ובגלל זה לא איכפת לי להישאר עוד
קצת.

שנה טובה לנסיך הקטן עם החליל. שבמדבר שלך יהיה נווה מדבר,
לפחות אחד
ושהשושנה (כל אחת מהן...) תישאר.