עוד יום באמצע השבוע, מתחיל אותו דבר. מתעוררת מהשעון המעורר
בפלאפון, קמה, הולכת לשירותים, מצחצחת שיניים, מתלבשת, התחלה
של יום רגיל לחלוטין.
כמו תמיד, במעלית, לבד עם עצמי, חושבת על כל מה שעבר מאז השבוע
שעבר...
מי היה חושב שכל כך הרבה ישתנה בשבוע, שבעה ימים, 168 שעות,
10080 דקות ו-604800 שניות?
זה נראה כל כך רחוק, אבל בעצם, זה הכל עדיין טרי, עדיין לא
עיכלתי כלום, קשה לי להתרגל לזה.
אז זה התחיל ביום שלישי, לפני שבוע פחות או יותר, התחלתי מאוחר
ונסעתי באוטובוס לבית הספר, מי ידע, מי תיאר שמנסיעה אחת של
חצי שעה אם לא פחות, עולמות יחרבו ויבנו מחדש, חלומות ישברו,
דמעות ירדו, ודם ישפך?

עליתי על האוטובוס, לא חיכיתי לו הרבה, נסיעה די רגילה, אפילו
הנהג היה הנהג הרגיל. אני מקשיבה למוזיקה, זו הדרך שלי להתנתק
מהעולם, זו הדרך שלי לברוח, מהצרות שלי, מהלחץ, מהחלומות, הכל,
פתח מילוט אולטימטיבי. לא עברו יותר מדי תחנות ואז הוא עלה,
איתי. האביר שלי, החלום שלי, הדמות הכי קרובה לנסיך החלומות
שלי, שפנטזתי עליו כל כך הרבה בלילות קרים, חמים, כואבים
ושמחים, מישהו להעביר איתו את הזמן, לאהוב אותו. כל כך רציתי
לאהוב, להעניק למישהו ממני. יש בי המון לתת, כל כך הרבה עד שזה
מכלה אותי, אוכל אותי, פוצע, ואני צריכה לתת לזה לצאת.

הוא עלה, שיער שטני בלונדיני, עיניים כחולות עמוקות שחודרות
לתוך הנשמה ולוקחות ממך הכל, בלי להחליף אפילו מילה אחת. גומה
אחת, בצד שמאל, כאילו שהוא נברא במיוחד בשבילי. אחרי החלפת
מבטים ממושכת, החלטתי שלחיות בפחד זה לא בשבילי, זה עכשיו או
לעולם לא, מי יודע אם אני אי פעם אראה אותו שוב, ואם הוא האחד?
לחיות בחרטה ולהלקות את עצמי, או לתת צ'אנס לעצמי ולנו?

התקדמתי אליו, ועם כל צעד הדופק עלה, לחץ הדם, נהיה חם, הזיעה
הקרה שמתחילה לרדת...
"היי". וככה זה התחיל.
אני דון, אני איתי, התחלה של סיפור די רגיל. החלפת טלפונים,
וירדתי מהאוטובוס.
הלכתי לבית ספר עם תחושת הישג שאופפת אותי, כאילו אני הולכת על
ענן, השמש בחוץ, לא חם ולא קר, והשקט, מסביב, כמו ביום כיפור.
שקט של שלווה, של רוגע.
יום רגיל בבית הספר, לא משהו מיוחד, לפחות לא משהו שניתן
לראות, אבל מתחת לפני השטח, הרגשתי שאני קורנת מאושר, שאני סוף
סוף מצאתי אחרי חיפוש ארוך, מישהו משלי, שלא ייקחו לי, שרוצה
אותי, ושנותן לי להרגיש טוב עם עצמי.

הוא לא יצא לי מהראש, החיוך שלו, הצחוק שלו, המבט החודר, הגומה
העמוקה שלו והדיבור העמוק שלו.
החלטתי להתקשר אליו עוד באותו יום, לראות אם יש מצב שניפגש.
צלצול, עוד צלצול, עוד צל.. ואז הוא ענה. הוא נשמע שמח, אפשר
לשמוע על מישהו כשהוא מחייך וככה הוא נשמע.
שיחה די בנאלית, ואז הפואנטה - להיפגש. אמרתי כן, מי מסוגל
לומר לא לחלום שלו?
הוא אמר שהוא יבוא לאסוף אותי, הסברתי לו איך להגיע, והוא אמר
שהוא מכיר את המקום ושהוא יתקשר להגיד לי לרדת למטה.

הוא עישן סיגריה כשנכנסתי לאוטו, אבל לא היה לי אכפת, זה הלם
אותו, ואני גם אוהבת את הריח שנשאר אחר כך על הבגדים, מעין
מזכרת לכמה ימים.
נסענו בכיכר שמאלה,  והוא אמר שהוא אוהב את הכיכר הזאת כי זאת
ירידה ואז עליה, אז צחקתי, והוא חשב שצחקתי עליו. אז אמרתי לו
שלא, זה חמוד, ושאני אחשוב עליו עכשיו כל פעם שאני אנהג בכיכר
בשיעורי נהיגה.
נסענו לים, היה חמש, אבל לא חמש של חורף, אלא של קיץ, ככה שלא
היה קר.

קנינו גלידה מהקיוסק ליד, וישבנו על החוף ודיברנו.
זה היה כל כך מרגיע, הרעש של הגלים ברקע והשקיעה שמתחילה
להופיע.
בלי ששמתי לב, יצאו הכוכבים, והירח, הוא היה מלא וגדול, ממש
כמו סצנה מסרט, יותר מדי טוב בשביל להיות אמיתי.
דיברנו על הכל, חזרנו עד לתקופה שהייתי בחיתולים, דיברנו על
ספרים, סרטים, בית ספר, נהיגה, אהבות, המשפחה, טיולים,
תחביבים, פשוט הכל.
בלי שתיקות מביכות, פשוט שיחה זורמת.

הוא בשבילי. פשוט ככה. הטעם שלי חיצונית, לא יודע לבשל אפילו
לא חביתה שזה מושלם בשבילי, כי המטבח הוא המקום שהכי נוח לי
להיות בו, ומוזיקה. יצא לי לראות את זה בדרך לים, אמנם הוא לא
אוהב להקשיב לרדיו, אבל יש לנו טעם ממש דומה, ומוזיקה שזה
המפלט שלי, זה ממש חשוב שיהיה לו טעם טוב, והוא באמת לא אוהב
את הדברים שאני לא אוהבת, ככה שיצא לי טוב.

גם שמתי לב שהיה לו חשוב לרצות אותו, אפילו בדברים הכי קטנים.
שאני לא אחנק מהסיגריות, שלא יהיה לי קר, שאני ארגיש הכי טוב
שאפשר ויותר טוב מאיך שהרגשתי אי אפשר.
הנסיעה הביתה הייתה רגילה, לא מיוחדת.
הוא החנה ליד המדרגות בפתח של הבית, ואז, במשך דקה שהרגישה כמו
נצח, נצח מתוק ומדהים - התנשקנו.
השפתיים הרכות שלו נגעו בשלי, והייתה תחושה של שלמות. של ישות
אחת, נשמה אחת בנשימה אחת.
וככה נגמר הערב, אחד מהטובים שהיו לי עד היום.

אבל כמה מר צחוק הגורל, האירוניה ומרפי, כולם החליטו להתנקם
ולהתנכל לאושר שלי. חזרתי הביתה, עדיין בשמיים מהנשיקה, מהיום
הזה, וממנו, איתי שלי.
אם רק הייתי יודעת על מה שעומד לקרות, לא הייתי חוזרת הביתה,
הייתי נוסעת עם איתי, רחוק מכאן, בורחת לאן שרק אפשר, ולא
מביטה אחורה.

המעלית נפתחת, אני מחפשת את צרור המפתחות בתיק, מפתח למנעול,
סיבוב ימינה ודחיפה.
מה? מה זה? לאן נכנסתי? למה כולם בוכים? מה קרה?
אני מנסה להבין מה קרה בתוך ים של רגשות שפתאום קפצו לי לראש,
דיכאו את תחושת האופוריה שהרגשתי עד לפני רגע.
מה קרה לאבא? למה הוא בוכה? אף פעם לא ראיתי את אבא בוכה לפני
זה, זה נראה כאילו הוא בכה הרבה, העיניים שלו אדומות והחולצה
שלו רטובה מדמעות.
הוא רואה אותי בים של אנשים, הוא קם והולך לעברי, מנסה להדחיק
את הדמעות, להחזיק אותן בפנים, למרות שאני רואה שכואב לו, שקשה
לו.

הוא התחיל להסביר לי, ולמרות ששמעתי את זה מאז אותה פעם ראשונה
עוד הרבה, סיפרתי את זה הרבה, ושחזרתי את השיחה בראש, אני
עדיין לא מבינה את זה, לא מבינה איך זה יכול לקרות, למה עכשיו?
למה בכלל?
אמא, היא נסעה להשתלמות, נסעה ולא תחזור. אבל למה? איך? ומי?
מי החליט להעניש ככה? עונש כל כך אכזרי ולא הגיוני, משהו שלאף
אחד לא מגיע לחוות.
איזה נהג חדש, אידיוט, שלא מגיע לו בכלל לנסוע על הכביש, לא
מגיע לו בכלל לנשום עכשיו כשאמא לא תנשום שוב, רק בגללו, נכנס
במכונית מאחורה, במהירות שרק אידיוטים שכולה חודש על הכביש
נוסעים בשביל הפוזה. ואמא, אמא שלי יפה, עפה מהמכונית, וככה גם
עפה נשמתה אל השמיים.

אמא הלכה עכשיו, וגם חלק ממני הלך ולא יחזור.

אמרו לי שהתחלתי לבכות ולא הצליחו להרגיע אותי, אבא ניסה אבל
לא הצליח, אז נתנו לי תרופה שהרדימה אותי. כשקמתי למחרת זכרתי
דברים במעורפל, ואז הייתי צריכה לחוות את זה מחדש, לשמוע שוב,
לגלות שזה לא סתם חלום רע. איך שקמתי רצתי לחדר של אמא, והיא
לא הייתה שם.
איך מתמודדים עם כאב בכאלה רמות? איך ממשיכים לחיות כשהיא כבר
לא? איך?
למי יש את התשובות שאני מחפשת? מי יכול לעזור לי להגיע לשלווה,
אותה שלווה שרק לפני 24 שעות חוויתי והרגשתי בכל איבר בגוף.

אז עבר שבוע. השבעה בדיוק נגמרה, ועכשיו כשכולם חוזרים הביתה
לשגרה שלהם, למה אני אמורה לחזור?
הציעו לי לדבר עם פסיכולוגית, אבל מה היא מבינה? היא יודעת איך
זה שאמא כבר לא תחזור, כבר לא תאחל לי בהצלחה באף מבחן, לא
תתקשר יותר לבדוק מה שלומי, לא תהיה בחתונה שלי, לא תהיה סבתא
לילדים שלי?

אז בחרתי להתמודד בדרך שלי. איתי, האהוב שלי, שהיה לצידי כל
השבוע הזה, לאורך כל הסיוט הזה. בחרתי להיות איתו, ושהוא יהיה
איתי. כשהוא איתי אני יכולה לשכוח, יכולה לברוח, להתנתק לרגע
ממשהו שירדוף אותי כל החיים, ושלא יעלם אף פעם.

מעכשיו אני חיה מיום ליום, ממצה הכל עד תום, ומשתדלת עד כמה
שאפשר לגרום לאמא להתגאות בי, שם מבעד לעננים, היא שומרת עליי,
היא לא הייתה עוזבת אותי לגמרי לבד.
היא שלחה לי את איתי, הוא המלאך שלי, הוא שומר עליי במקומה,
דואג לי.
והמבט החודר שלו מזכיר לי איך אמא הייתה יודעת לקרוא אותי מבלי
לדבר בכלל, הגומה העמוקה שלו מזכירה לי את העומק שהיה בה, את
האישה המדהימה שהיא הייתה, אמא שלי, שתמיד תישאר חלק ממני, היא
תמיד תחיה, כל עוד אני חיה.