פעם נסחפתי עם כל-כולי ורגשותיי
אל תוך מערבולת של אבידות ונצחונות.
איבדתי את שפיותי כשניצחתי
והגעתי לגן עדן של יסורים והנאות,
שם המתין לי פחד בצרורות
והסביבה הבטיחה שהוא ידעך עם הזמן,
אך הזמן עצר מלכת
והפחד לא דעך
והסבל לא שכך
וכך
למדתי לבטוח בעצמי כל כך
ונרגעתי,
כי הבנתי שאין מושיע לעצמי מעצמי.
כדי לצאת מן התהום הקרבתי את רוחי וכוחי,
קמתי אל האור המסנוור ובגאון בו הבטתי,
אין ולא יהיו גיבורים ממני, ידעתי,
כי אף אחד לא טרח לספר לי
שגם בגן עדן יש יסורים,
נאלצתי ללמוד על בשרי ונפשי
איך להתגבר על האבסורד,
לאמץ בתוכי תיעוד
של כל הזוועות העטופות בקליפה נוצצת ושמחה.
לא הייתה תלמידה מצטיינת ממני,
לא היה מורה טוב ממנו
בבת אחת אל צלם אנוש אצילי התבגרתי
להכיר את טעם ההנאה הנצחית זכיתי
ולה שורשים ועלים הצמחתי,
אותה טיפחתי
הנאת מנצחים,
זאת ששמורה רק לגדולים
ורק הם יודעים מהי
זאת שלעולם לא תבינו מה היא,
כי היא ניחוח האלמוות,
האלוהות של היצור האנושי הקטן והחמדן
שמתוך רצונו לקבל הכל זכה לה כבר מזמן,
השחר החדש של העולם ההרסני
והיא
שהעמידה אותי על קודקוד הגבעה,
כשמכל עבר ניבטו אליי פרצופים נלעגים לועגים.
והיא
שהושיבה אותי על כס מלכות,
כשסביבי המונים מוחים ושואגים.
והוא
שהעניק לי מתנה,
שגרם לי לציית בהכנעה
לעצמי ולכל האומץ שבי,
שרק ביקש להוכיח את עצמו
אל מולו של אותו מורה,
מורה דרך,
מורה ללא ערך,
ששפלותו הובילה אותי אל הגאווה
והציבה אותי בראש הפסגה,
כי גן עדן הוא אות לסיום תקופה הפכפכה,
גן העדן הוא תום האהבה.