מחר אנחנו מתחתנים. מתחתנים. מחר בשעה הזו, אהובי ואני נצעד יד
ביד אל עבר החופה, וכראוי לבת ישראל תמה, אני מתייצבת במקווה
לשם היטהרות והכנת גופי ונפשי לקראת ליל הכלולות. אני ממלאת
בדייקנות את הוראות מדריכת הכלות, מסירה עקבות לק מציפורניי,
משפשפת את שאריות האיפור, אבל לא מוותרת על מרכך השיער
השמנוני, מתעקשת להציב חוצץ סמוי ביני לבין שלטונות הדת.
לא רציתי ללכת למקווה.
אני חושבת שמדובר באחד הטקסים המשפילים ביותר שהגו פוסקי
ההלכה, שעיקרו ליצור דמוניזציה בכל הנוגע למיניות האישה
ולגופה, ובכלל זה גם לתהליכים הטבעיים והבריאים המתרחשים בו.
לא רציתי להיכנס ערומה לבריכה שאיני יודעת מי שכשכה בה קודם.
לא רציתי לעמוד עירומה מול בלנית (תחשבי שהיא בליינית, אומרת
אבישג חברתי הטובה ומצחקקת) ולהניח לה לחפש שערות סוררות
שגידלתי וטיפחתי בעמל כה רב.
הרעיון עורר בי חלחלה.
בפגישה עם הרב כשבועיים לפני החתונה הסברתי שאנחנו גרים יחד
יותר משנה, ולמראה אוזניו המתלהטות הייתי מוכרחה להוסיף,
ומקיימים יחסים כמו שאתה יכול להבין. מיותר לציין שעדות כה
ברורה על שחיתותי המוסרית גרמה לו להתעקש על היטהרותי ביתר
שאת. חופה כהילכתה מתקיימת רק לאחר טבילת הכלה במקווה טהרה,
הוא חוזר ואומר כמו מנטרה.
תרשה לי לשאול אותך שאלה כבוד הרב, אני אומרת במתיקות ואהובי
לוחץ קלות על ירכי, חושש מן הבאות. הרי ברור לך כעת שהחתן
היושב מולך קיים יחסי מין עם אישה בנידה, מדוע אתה לא דורש
ממנו לטבול גם? והחתן מתבונן בי בתדהמה מהולה בשעשוע, מצד אחד
מופתע ממוכנותי להקריב אותו על מזבח עקרונותיי, אך מצד שני הוא
מזהה את הנפיצות שבשאלתי ואת האודם שעולה בלחייו של הרב. גבר
אינו חייב בטומאה כמו אישה, אומר הרב, וממשיך להסביר על הלכות
הטקס, מהסה אותי בהינף יד.
הבלנית מתגלה כאישה אדיבה בגיל העמידה, שמזהה ברגע את מצוקתי.
את מתרגשת? היא שואלת בעדינות, ולמראה פניי המתכרכמות היא
מחליטה להניח לי וטוחבת לידי חוברת הסבר מוכתמת מעט, שנדמה
ששוגרה ממאה אחרת.
אני נכנסת אל חדר ההכנה, מתפשטת ומכניסה רגל מהססת אל האמבטיה.
אני שוטפת קלות את גופי ומסתרקת, מתבוננת במראה ומוודאת שפניי
נקיות לחלוטין מאיפור. אני מתעטפת היטב במגבת הלבנה, כמו יש
קשר בין היאחזותה בגופי לבין הישארותה עליו. אני מוכנה, אני
קוראת בקול שנשמע לי מוזר ומלעלע. היא מבקשת שאסיט את המגבת
מגבי, על מנת שתוכל לבדוק אם "אין חציצה". ואני מרגישה את
שרירי הרגליים שלי נדרכים ונטענים באנרגיה משונה, מתכוננים
לריצת אמוק.    
הייתה אותה פעם לפני כמעט עשר שנים שהזיק ברגליים שוב הרים
ראשו, והטעין אותי בבעירה חשמלית, והרגשתי שדי, שאם אשאר כאן
עוד רגע אחד אמוג כולי, אהיה כולי שלהם, נסיכה בת דמות היגון.
לקחתי את תיק החיילת השחור, ותלשתי את מחזיר האור שהוצמד אליו
אי שם בבקו"ם, והוא נקרע בהפתעה, לא מאמין שיחזור לחבוק את
ידית התיק הבלוי. גליה הקצינה צרחה על נגד שקילל אותה בטלפון,
ושתי המש"קיות ששירתו איתי צותתו לה בהערצה ובסלידה, וניצלתי
את הרגע הנדיר שבו כל הכוחות היו מרוכזים במחזה אומלל אחד,
ופתחתי את הדלת שהייתה פתוחה ממילא, ונוריתי מהחדר המאובק
שמכתבים מצועצעים של חיילים בודדים קישטו את קירותיו העשויים
אזבסט.
הגעתי לשער הבסיס מתנשמת ומתנשפת, הש.ג האתיופי שהגשתי עבורו
באותו בוקר בקשה לחופשה מיוחדת הצדיע ואמר במבטא בריח בהרט,
שלום המש"קית, לאן רצה המש"קית, מחקה את פניית הכבוד של אחיו
יוצאי חבר העמים שדיברו אליי בגוף שלישי. ראיתי את האוטובוס
לבאר שבע מתקרב מקצה הכביש, ורצתי אליו בכל הכוח, טעונה בפחד
והתרגשות. התיישבתי בירכתי האוטובוס, והורדתי בחופזה את השרוך
הסגול. באחת משעות הת"ש בטירונות קשרתי אותו לצווארי כמו חבל
תלייה וחירחרתי הבעיות שלכם הורגות אותי. הבנות התפקעו מצחוק,
והמפקדת שבדיוק נכנסה לבדוק שאנחנו במצב מאוזן הכתה עם קת
הרובה ברצפת הבטון, ושלפה אותי אל מחוץ לאוהל. זו הייתה הפעם
הראשונה שהבנתי את הביטוי "צורחת כמו תרנגולת שחוטה" במלואו.
השתרעתי על המושב המרופט, הקשבתי לנהמות המנוע המטרטר ונזכרתי
איך הייתי מנדנדת את העגלה של אחותי כשהייתי ילדה. המחשבות
הנעימות על ילדת המרשמלו שלי, כל כך רכה ווורדרדה היא הייתה
כשהייתה תינוקת, התערבבו בצלצול המרגיז של הסלולארי שלי. אני
חייבת כבר להחליף את הזוועה הזאת. הצג הזרחני הבהב: גליה
הקצינה, גליה הקצינה. השתקתי את הסירנה והתחלתי לדלות מזכרוני
את העונשים האפשריים לנפקדות. אם ארד בתחנה הקרובה, אוכל ללכת
שלושה ק"מ עד לבסיס, למלמל משהו על שלשול מסתורי ולאחר שגליה
תסיים לכווץ את עיניה באי-אמון אוכל להמשיך בשגרת יומי האפרפר.
אבל מרוב מחשבות שכחתי ללחוץ על הכפתור והתחנה עמדה ריקה באמצע
המדבר, וכנראה שהכל כבר הוחלט.  
אחרי יומיים חזרתי לבסיס, והרגשתי כמו ילד שברח מהבית ולא בטוח
אם אמו תעטוף אותו בחיבוקים בריח עוגיות וגעגוע או תפליק לו
בזעם. בסופו של דבר נשפטתי וקיבלתי שבועיים ריתוק, והמ"פ ציין
ביובש שאם לא הייתי מש"קית ת"ש, שהיא מבחינתו ממש חברת סגל,
היה שולח אותי ללא היסוס לקלוע שרוכים בכלא,
אבל עכשיו האומץ של החיילת בת ה-18.5 שינה פניו. כשהיא חשה
בהיסוסי, הבלנית מסובבת אותי בעדינות ומנסה להסיר ממני את
המגבת. ידיה חמות ורכות, אבל כנראה שאין הדבר מספיק. אני חייבת
ללכת לשירותים, אני ממלמלת ונמלטת מזרועותיה אל חדר ההכנה. אני
מתיישבת על שפת האמבטיה ומניחה לדמעות לחמם את ברכיי. אני לא
מסוגלת לזה, אני לא מסוגלת לזה, רצה לה המחשבה, ועד מהרה
מצטרפת אליה סיסמתו של הרב, חופה כהילכתה מתקיימת לאחר טבילת
הכלה במקווה טהרה, חופה כהילכתה...  
מבלי להבין מה אני עושה, אני לובשת את בגדיי במהירות, שבצעד
בלתי אופייני בעליל קיפלתי בקפדנות והנחתי בעדינות על השידה.
את בסדר שם? אני עוד מספיקה לשמוע בטרם אני שועטת החוצה אל
הלילה התל אביבי הסואן. אני מחפשת בעיני את תחנת האוטובוס,
ואחר כך מחליטה לתפוס מונית, אין לי חשק להצטופף עכשיו. מונית
לבנה עוצרת לידי, אבל משהו בחיוכו של הנהג, אולי החיות שבו,
מונע ממני להיכנס אליה. אני מתחילה ללכת, וכעבור שעה שלמה אני
מגיעה לביתנו.
אהובי פותח לי את הדלת בחיוך זוהר, מסתיר בגמלוניות זר פרחים
מאחורי גבו, ולמראה פניי הרטובות ושערי היבש הוא מבין מיד את
אשר ארע ומבטו אחוז פלצות. ה-"השתגעת???" וה-"מה, באמת ברחת
מהמקווה? איזה משוגעת..." מתחלפים עד מהרה ב-"בואי אהובה יפה
שלי, אישה טמאה וסוררת, בואי אליי..."  
ועכשיו אנחנו עומדים מול הרב בערב חתונתנו. הוא לבוש בחליפה,
ונראה הדור יותר מהחתן, אביו ואבי הכלה ביחד. פתק מהמקווה
בבקשה, הוא אומר לחתן בחיוך, נמנע מלהתבונן בכתפיה החשופות של
הכלה.  
הלך לאיבוד. נשים דעתן קלה, כבוד הרב.