"תמיד ידעתי שאתם תתגרשו" היא פתחה את השיחה.
ידעתי שהיא צודקת, אבל לא יודע, באותה שניה הרגשתי צריבה בלב.
שאלתי אותה ממתי היא ידעה, והיא ענתה בפשטות:"מהחתונה".
נשארתי קפוא. מזל שהתעשתתי מהר, כי היתי צריך בדיוק לסובב את
ההגה.
היא המשיכה לספר לי על חיי הנישואין שלנו מזווית הראיה של
הילדה שהיתה באותה תקופה.
"תמיד חשבתי שחתונה צריכה לבוא ממקום רומנטי. גבר בא לאישה
ומציע לה נישואין. אתם לעומת זאת, רבתם על זה. צעקתם אחד על
השני 'כן להתחתן', 'לא להתחתן'. זה היה נראה לי נורא מוזר. כבר
אז הבנתי שמשהו לא בסדר".
היא כל כך צודקת. כל כך צודקת שזה כואב. איך אני אמור להסביר
לה למה רבנו? אז סיפרתי.
התחלתי לגולל בפניה את ההסכם הלא-רשמי שעשינו. קבענו שנעשה
ילד, ואחר-כך אולי נתחתן. היינו טיפשים אז, לא ידענו כבר מה
אנחנו עושים. סיפרתי לה שבשניה שגמרתי היא צעקה עלי:'מה אתה
עושה?', ופתאום קצת הרגשתי שאני חוטא, שאני מספר לנערה שעוד
עדיין קצת ילדה, למרות החזות המטעה שלה של אדם בוגר, על ששכבנו
וגמרתי בתוכה. יותר מזה, הרגשתי שאני חוטא כלפי אלוהים.
"אחרי כמה ימים", המשכתי לספר, "היא באה אלי ואמרה לי שהיא
בהריון. אמרתי לה: 'אז בואי נתחתן', והיא הגיבה שוב כמו
מטורפת: 'מה נתחתן?' אני אומר לך, כבר לא ידעתי מה לעשות עם
הדודה המשוגעת שלך".
היא שתקה וחייכה קצת.
המשכנו לדבר והרגשתי איך אני רוצה לספר לה עוד על היחסים
בינינו. ניסיתי לעצור את עצמי, אבל הפיתוי היה גדול מדי. היא
האוזן הכי קשבת והכי פחות שופטת שנמצאת בחיי. אין לי ממש
חברים, והמשפחה שלי פחות או יותר עסוקה בעניינים שלה. עם
המשפחה של אישתי אין כל כך מה לדבר, חוץ ממנה, האחיינית של
אשתי. עוד מעט אישתי לשעבר...
סיפרתי לה איך היום, ממש לפני שיצאנו למסעדה היא באה אלי ואמרה
לי: "תנשק אותי", ואיך התבלבלתי ולא ידעתי מה לעשות.
אני תופס את הראש עכשיו ולא מבין מאיפה היה לי את האומץ להגיד
לה את כל מה שאמרתי.
היא שאלה אותי על הנישואים הקודמים שלי. סיפרתי לה שהתחתנתי עם
חולת נפש, מאניה-דפרסיה, ואיך גיליתי שהיא חולה רק כשכבר היינו
נשואים, והיא צחקה ואמרה שאני נופל על כל המשוגעות.
כשהיא הזכירה את הנישואים הראשונים שלי, הבנתי כמה החיים שלי
דפוקים. בחרתי להתעלם, יותר נכון להדחיק ולהגיד שהכל מהשמיים,
והקדוש-ברוך-הוא מעמיד אותי במבחנים.
סיפרתי לה על כל הסימנים שאמרו לי לא להתחתן, ואיך בכל זאת
הלכתי עם הראש בקיר, ועשיתי את כל הטעויות האפשריות.
אני באמת מרחם עליה. היא רואה איך חמשת האחים, הדודים שלה
והאמא שלה עצמה מתפקדים כהורים גרושים. לאחרונה גם אנחנו
נכנסנו לסטטיסטיקה.
אני שואל את עצמי איזו דוגמא היא יכולה לקחת לחיים הפרטיים
שלה. אני חושב שרק בגלל זה היא התחילה עם ה"משחקים" עם המין
הנשי.
אני יודע, או לפחות חושב שאני יודע שגבר צריך להיות עם אישה.
היא רואה איך החיים של הסובבים אותה מתפרקים. כולם מתגרשים,
אבא שלה לפי הסיפורים ששמעתי לא מתפקד טוב.
אז מה אמא שלה מצפה, שהיא תמשיך ללכת בדרך הישר?. היא רוצה
למרוד, להתבלט, ללכת בכל השבילים שהחיים מציעים לה. אני רק
מקווה שהיא לא תתפתה לסמים.
שאלתי אותה אם ההחלטה שלה שהיא לסבית נובעת ממרדנות, והיא אמרה
שלא ופירטה לי מה היא חושבת ואיך הדברים התגלגלו לכדי זה. על
הסמים היא הגיבה בשלילה, אני מקווה שהיא דוברת אמת.
קשה לי לראות אותה במצב הזה.

הגעתי לשלב שאולי אני גם קצת צריך אותה.
אני מנסה למשוך כמה שיותר את הזמן, למצוא הזדמנויות לשבת ולדבר
איתה, לפרוק מהעול שלי, להרגיש שיש אדם בעולם שבאמת ובתמים
רוצה להאזין לכל מילה שאני אומר, להבין לעומק את הכוונות שלי,
להתעניין בי.
כן, היא בת שבע-עשרה וחצי והיא החברה הכי טובה שלי עכשיו.
כשהורדתי אותה בבית הרגשתי שאני כבר מכביד עליה. ראיתי את
הפנים המושפלות שלה. הבחנתי בעיניים העצובות שהביטו בי.
כשנפרדנו לשלום - היא נישקה אותי על הלחי, דבר שלא קרה הרבה
זמן. שוב חזרה ונישקה אותי גם על הלחי השניה.
רק אלוהים יודע כמה רציתי לנשק אותה באמת.
להרגיש את השפתיים התמימות שלה.
רציתי קצת חום, ותו לא.
אולי גם קצת רציתי אותה.

מסתבר שילדה בת שבע-עשרה וחצי יכולה ללמד אותי, גבר בשנות
הארבעים, על עצמי, יותר מכל אישה אחרת...