ירדתי למטה והתחלתי ללכת כמו משוגעת, הסתכלתי איך הנעליים
החומות שלי הופכות לצבע אחד מרוח, בלתי נראה כמעט. כמו כנפי
המאוורר, שתלוי על קיר הסלון שלנו, מסתובבים ומסתובבים מהר
כלכך ומבלי להרעיש הופכים למערבולת צהבהבה,  בלתי נראית...
בדיוק כמו זו שאנחנו נמצאים בה ממש עכשיו, אתה ואני.

אני נדחקת לפינה לוחצת על כפתור החירום, אני יודעת שאסור לי
שזה בגלל שאני מותקפת אך הכפתור נלחץ וזרם עז של הגיונות
מעוותים תופסים את חלל המחשבה. אני כבר לא בין החיים את מקומי
תפסה מפלצת ריאקציונית המבוססת על אגו פגוע וציניות מחרידה.

הכעס, הכעס הוא הרע מכולם.
הוא מנתק את הנשמה מהגוף ומפנה את המקום ליצר רע נמוך ושתלטן.
אתה הולך לאיבוד בכעס ומקנה לעצמך זכויות שאין בהם שמץ רציונל.
האגו אוכל כל פירור הגון שעוד נותר בך.
כעס. שהרי לא עליי באמת כעסת אף פעם! לא עליי באמת התפרצת
בקולי קולות והעיקר שכל הרחוב יראה וישמע.

אני כמו לביאה שהושפלה... מנסה להגן על הכלום שעוד נותר בי.
אני כועסת חזרה ורע.
לא עליך כעסתי רק על מה שאחז בך שכיבה את האור ששיך לי. הרגשתי
מותקפת בחרתי כמעט בלי בחירה להעלם בין חומות מגוננות,  בין
תמונות דמיוניות בראשי שעוד דקה הכל עובר.

כל מה שעברת בחיים תפרת בשבילי כמו בגד מכוער שמתאים רק לי ורק
אני יכולה ללבוש. צועק עליי,  יורק הכל החוצה לתוך המיכל הזה
שבניתי עבורך בנפשי.
בלילה אתה ישן רגוע כמו תינוק, אחרי שיצאו ממך זוועות היום אתה
קליל ומנומנם. אני מביטה בך ובוכה... אתה כל כך יפה ככה ואני
כל כך עמוסה, מתחננת שמישהו ייקח את זה ממני, שמישהו ישחרר את
האחיזה.

אחרי שעזבתי בפעם האלף  ואז חזרתי בפעם האלף. אני מתאבדת אבל
לא מתה... כל הזמן הניצוץ הזה מזכיר לי מי אני ומי אתה באמת.
למרות. בגלל. הבטחתי אהבה בלי תנאי, הבטחתי להכיל אותך בדיוק
כמו שאתה ומעולם לא נסוגתי מהבטחתי. לכן אני עדיין עומדת כאן
כשאתה נמצא וכשאתה איננו, ואוהבת אותך לעולמי עד. אבל לא עוד
בהקרבה,  לא עוד מחילה על גאווה,  לא עוד על גבי הקטן הכואב
מנשוא אותך הלוך ושוב אל אותה נקודה שטושטשה, נקודה מתישה.

דמעותיך על ידיי. אני כרגיל מלטפת. אתה אוהב אותי מאד. לאות.
עייפות לא מתוארת. אנחנו מבינים שלא נרקב יותר יחד בסלון,  אתה
כבר לא תתלונן שאתה לא מרגיש טוב,  אני כבר לא אהרוס אותך
מהרצון לעזור לך, המאוורר כבר לא ינסוך בנו רוח מפוזרת,
המערבולת  הזו, היא לא קיימת באמת. הכל נקי כמו ימים של
התחלה.

אמרת שעכשיו אתה מבין,  האהבה  הזו היא גרמה לך להשתגע אבל
עשתה לך להאמין. אני לא אצילית - אני משוגעת עם חמלה. ככה זה,
היא לא תלויה אז מה שאנחנו רוצים הוא לא בהכרח מה שאפשרי
בשבילנו ובטוח לא מה שקובע. האחיזה השתחררה נשארה רק האמת.
אהבה בלי תנאים,  נצחית ובלתי מובנת -  זה מה  שהבטחתי לך
כשאלך. המעגלים סגורים.

(הלוואי ויום אחד תבין שאתה מרגיש ממש טוב... אתה רק לא יודע
איך להרגיש את זה).