"אלברט, אתה שומע אותי?"
"שומע אביעד, שומע."
"אני רואה אותם. הם מתקדמים צפונה בכיוונך. אשר הפעלת מטען."
"חזור שנית, אביעד. לא קלטתי."
"הם מתקדמים בכיוונך! תפעיל את המטענים עכשיו!"
"שלילי אביעד, שלילי. אנחנו עדיין בשטח. לא הספקנו לחבר את
השעונים לכל המטענים. המנגנון הזה שוויצרי. הם לא איכותיים כמו
הסיניים."
"... תעופו משם מיד, אלברט! תעופו מיד! הם כבר במרחק של פחות
מ-500 מטרים מכם!"
"500 מטר? אביעד, עשה לי טובה."
"דבר אלי."
"תמסור לאשתי והילדים שאני אוהב אותם. תמסור גם בשם מתי ואריה.
מאשר הפעלת מטענים."
"מה? אלברט! לא! אתם עוד יכולים להספיק לבר..."
המשך המשפט נבלע ברעם ההתפוצצות האדירה שהחרידה את מה שהיה פעם
פארק הירקון. כל האיזור שבו שכן בימים נשכחים כמעט הלונה פארק,
התרומם באוויר. עוד בטרם שככו ההדים שחזרו מהעיר השוממה
שמסביב, החלו לצנוח הגופות הקטנות והצמריריות שלהם. ארנבים.
ארנבים קטנים ואפורים, גופם הקטן מרוטש מהדף הפיצוץ. ארנבים
צמריריים, ארנבים קטנים, ארנבים מעוותים, ארנבים מפלצתיים.
שיניהם הארוכות בלטו מפיהם בזוויות לא טבעיות. אחד מהם נחת ישר
עלי, ואחת משיניו שרטה את גבי.
סגני, אלי, הניח את ידו על כתפי, מנסה לנחם אותי.
"אתה היית עושה בדיוק אותו הדבר. זו הייתה בחירה פשוטה. למות
בפיצוץ, או להפוך לגזר. אף אחד לא יכול להשיג ארנב כשרק 500
מטרים מפרידים ביניהם."
ידעתי שהוא צודק, אבל זה לא עזר לי להרגיש טוב יותר.
בשבע השנים האחרונות איבדתי לא מעט חברים. את כל משפחתי איבדתי
באותו היום שהאידיוט מהאוניברסיטה הציג את פלפל ההבאנרו
המהונדס גנטית שפיתח, עוד לפני שידעו מה הוא יגרום לארנבים.
מדובר בצירוף מקרים, כמובן. הם נהרגו בתאונת דרכים. אולי עדיף
כך, כי שבוע אחר כך מוות בתאונת דרכים הפך לבון טון ביחס למה
שקרה למי שנתפס על ידי הארנבים.
התנערתי ותפסתי את מכשיר הקשר.
"מפקדה, כאן אביעד."
"כן אביעד, שמענו את הפיצוץ עד כאן. האם המשימה הצליחה?"
"המשימה הצליחה. העדר של פארק הירקון חוסל."
"ברכותיי, אביעד. תמסור את ברכותינו גם לשאר הצוות."
"איבדנו שלושה אנשים. אלברט, אריה ומתי נהרגו בפיצוץ."
שתיקה השתררה מהעבר השני.
"אני מצטער, אביעד." ענה הקול לבסוף.
"לא, אני מצטער המפקד. מסור את תנחומיי גם לאשתך. בנך היה לוחם
אמיץ. בחייו הקצרים הרג יותר ארנבים מהרבה אנשים אחרים. היה לי
כבוד לשרת איתו."
"הוא העריך אותך מאוד, אביעד. חיזרו לבסיס."
"כן המפקד."
התעכבתי רק לרגע, על מנת לנגב את עיני, והסתובבתי לאלי.
"איך הוא קיבל את זה?" שאל אלי בזהירות.
"בדיוק כמו שאתה מדמיין שהוא קיבל את זה." עניתי בשקט, "תאסוף
את הצוות. אנחנו חוזרים למחנה."
"חכה רגע. אתה מדמם." אמר.
"עזוב שטויות. רק שריטה." אמרתי.
"שריטה או לא שריטה, אני חובש לך את זה." אמר בטון שלא
התכוונתי להתווכח איתו.
עשינו את הדרך חזרה למחנה בשקט לא אופייני. אחרי הצלחה בסדר
גודל כזה, השמדת עדר שלם של ארנבים, אנחנו עליזים בדרך כלל,
צוחקים, טופחים זה לזה על השכם, ובאופן כללי מרשים לעצמנו כמה
רגעים של התפרקות.
"המפקד, אני רואה ענן אבק מתקדם בכיוון צפון מערב." קרא לפתע
משה, התצפיתן, שאחז בידו האחת משקפת ובידו השנייה אחז בעצבנות
בקת הלהביור שלו.
"לעזאזל. עדר רמת אביב בא לכבוש את הטריטוריה." לחש לי אלי,
"חבר'ה, קדימה! במהירות! הם יהיו כאן תוך חמש דקות! תזדרזו!
אפ, אפ!"
המחלקה לא הייתה זקוקה לתמריץ נוסף. גם אני לא. התחלנו לנוע
דרומה במהירות כפולה, רצים על האדמה החשופה שהייתה מכוסה פעם
בדשא.
"מפקדה, כאן אביעד." צעקתי למכשיר תוך כדי ריצה. כלום...
"מפקדה, כאן אביעד! אנחנו זקוקים לחילוץ!" שקט...
"משה, תן לי עדכון." צעקתי אליו.
"הם בערך במרחק של קילומטר מאיתנו." קרא אלי משה. הפחד בקולו
היה ברור.
"נראה לך שהם נעצרים בטריטוריה של פארק הירקון?" שאלתי.
"ממש לא, המפקד. הם כבר מגיעים לגבעת נפוליאון."
סיננתי קללה או שתיים בשקט.
"מפקדה, כאן אביעד. אנחנו זקוקים לחילוץ בדחיפות." קראתי. שקט
ודממה.
"תקשיבו!" צעקתי תוך כדי ריצה, "לא נספיק לחזור לבסיס. נהפוך
לגזר הרבה לפני כן. המפקדה לא קולטת אותי, כך שחילוץ לא בא
בחשבון בזמן שנשאר. אנחנו הולכים להתחבא במתחם הבורסה. אתם
מכירים את התרגולת. יש שם לא מעט בניינים גבוהים, ואם יהיה לנו
מזל, נצליח להסתתר באחד מהם."
התרגולת הייתה מוכרת. מגיעים למתחם הבורסה, מתחלקים לבניינים,
וכל זוג תופס מחסה בבניין אחר. ככה אנחנו מפזרים את הסיכונים.
הארנבים טיפסו מצוין במדרגות, ורוב הדלתות כורסמו אי אז
ב-2011, כשהכול התחיל, אבל גם עדר שלם של ארנבים לא הצליח
לבדוק כל חדר וחדר במגדלים הענקיים שעמדו כמונומנט להישגי המין
האנושי. אותו מין שהביא על עצמו כליה בדמות ארנבים שעברו
טרנספורמציה גנטית והפכן למפלצות צמאות דם שמתרבות כמו...
ובכן, כמו שפנים בעצם.
"משה, איתי. אלי, קח את אבנר. צלי וגבי, שניכם ביחד. טוסו!
אחרון ביצה סרוחה!" קראתי והתחלתי לרוץ.
משה ואני נכנסנו לבניין היהלום, רצנו לכיוון המדרגות והתחלנו
לטפס במהירות. כשהיינו בקומה החמישית התחילו להישמע מלמטה
קולות הציפורניים המטפסות על המדרגות. הגברנו את הקצב, תוך
שאנחנו מקשיבים להתגברות קולות חריקת הציפורניים על הרצפה
החשופה. זיכרון מעורפל שבו היו המדרגות מכוסות שטיח חשף פיסת
זיכרון שהודחק זה מכבר. אבי עבד במגדל הזה.
כשהגענו לקומה העשירית סימנתי למשה להיכנס. רצנו במהירות למשרד
פינתי ונעמדנו בפינה שהייתה נסתרת יחסית, לבאים מכיוון
המדרגות.
סימנתי לו לבדוק את התחבושת שלי. אם הארנבים יריחו דם, הלך
עלינו. הוא בדק אותה, הרים את אגודלו והנהן. הודיתי לאלוהים על
ששלח לי סגן כמו אלי.
עמדנו קפואים במקום. המדענים שנותרו בחיים אחרי יום ההבאנרו
היו חלוקים בדעתם אם הכאבים שהארנבים סובלים מהם מפחיתים את
יכולת הקשב שלהם, או דווקא מגבירים אותה. דבר אחד היה ברור
לכולם. חושיהם היו מחודדים הרבה יותר מאלו של ארנב מהתקופה
שלפני יום ההבאנרו, והם היו עצבניים. הרמנו את חולצותינו כך
שיכסו את פינו. הנשימות נשמעות כך פחות. משה שלף מכיסו את
התנ"ך הקטן שלו. זה היה תנ"ך צבאי עם כריכה כחולה, מהסוג
שחילקו לחיילים שסיימו טירונות. משה לא הבין כמעט אף מילה
שנכתבה בו, אבל האמין שהספר מביא לו מזל טוב. הוא פתח את הספר
באופן אקראי בעמוד 1008, והחל לקרוא ללא קול.
צעדים מהוססים של ציפורניים מחודדות נשמעו מתקרבים לאיטם
לכיוון החדר שבו הסתתרנו. החדר היה ריק לחלוטין. הארנבים כרסמו
הכול. עץ, מתכת, אפילו על הקירות היו סימני כרסום.
עוד ועוד רגליים נשמעו עושות את דרכן לכיווננו. סימנתי למשה,
ושנינו יחד שלפנו את הלהביורים שלנו. ידעתי שברגע שנצית אותם,
אנחנו חיים על זמן שאול, אבל לפחות ניקח איתנו כמה שיותר
ארנבים לפני שנהפוך לגזר.
פרשתי את כף ידי מולו, ושנינו הרמנו את הנשק. הורדתי את הזרת.
הצעדים הלכו והתקרבו. הורדתי את הקמיצה. צל בעל אוזניים ארוכות
נראה בכניסה לחדר. האמה. אף קטן בצבץ, מרחרח בחשדנות את
האוויר. האצבע ירדה. לפתע פתאום, בלי אזהרה, נעלם האף, נעלם
הצל, וקולות ריצה של רגליים בעלות ציפורניים חדות מילאו את חלל
הבניין.
"הם מריחים דם. הם תפסו מישהו." לחשתי למשה שהנהן ודמעות
בעיניו. לא שאלתי ולא רציתי לדעת אם היו אלה דמעות של עצב על
מר גורלם של השניים שנתפסו, או דמעות של הקלה על שגורלנו לא
היה כגורלם.
"בוא." אמרתי לו, ושנינו התחלנו לרדת במדרגות. הייתה לנו חצי
שעה בערך. הארנבים יתרכזו באזור ההרג, ולא יחפשו קורבנות
נוספים עד שריח הדם יתפוגג.
למטה כבר חיכו לנו אלי ואבנר. איבדנו את צלי וגבי.
"קדימה." קראתי, והתחלנו לרוץ בכיוון המפקדה. הרשינו לעצמנו
לחזור להליכה רק כשהיינו כבר ליד שלושת הבניינים, העגול,
המרובע והמשולש. קרובים כל כך למפקדה.
"אביעד." שאל משה כשנשימתו חזרה לעצמה, "למה אומרים 'להפוך
לגזר'? יש לזה משמעות?"
חייכתי לעצמי בהיחבא.
"אתה באמת צעיר." אמרתי, "היה בזמנו סרט על ארנב בשם באגס
באני, שהיה אוכל גזר כל הזמן. זה נשאר מאז."
הוא הלך מהורהר.
"למה שמישהו ירצה לעשות סרט על ארנבים?" שאל לבסוף.

נכתב לסדנה הק"א - ET phone home