כשהייתי בן 10 הוריי לקחו אותי לטייל בעולם, הם לא ציינו לאן
הולכים, הם רק אמרו שהולכים לטייל לזמן מסוים ואנחנו הולכים
לעשות כיף.
אותו מקום שבחרו הוריי נקרא אל פאסו בדרום אמריקה, מקום חם
מאוד, עם אנשים שאתה לא מכיר, לא יודע את השפה שלהם ולא מבין
מה ילד בן 10 יכול לעשות במקום נידח שכזה.
קיבלנו מלון שאיכשהו מבחוץ נראה מפואר ומבפנים כולו מעופש ומלא
ג'וקים, הוריי לא נדהמו מהמלון היו אנשים מן אנשים רגועים
ואדישים לכל דבר, כי הוריי טענו שאם תעשה מכל דבר סיפור,
הסיפור לא יסתיים, יהיה לו המשך משעמם ולא מעניין לאף אחד.
לכן גם אני לא התלוננתי וחייתי עם הדעה של הוריי שאנחנו צריכים
לעשות כיף בטיול הזה ולא משנה איפה נלון רק צריכים לבלות,
ליהנות ולזכור את הרגעים המשותפים שלנו ביחד.
אל פאסו, עיירה נידחת שנמצאת בחור קטן באמצע העולם, חם שם
מאוד, אין ים שאפשר לשחות בו, רק אנשים שמדברים ספרדית קצת
משובשת בגלל שהם שתויים מאלכוהול, אבל הכי חשוב שהוריי החליטו
שהם רוצים ליהנות מהטיול, אז לא נתלונן.
כשהרגשתי שאני רעב אמרתי להוריי שאני רעב, הם לא ייתנו לילד
שלהם להישאר רעב, הם החליטו להיכנס לפונדק קטן באמצע הדרך, שם
נאכל ארוחת צהריים אם אפשר לקרוא לזה ארוחת צהריים ב 11:30
בבוקר, אבל מי יתלונן כי הרי באנו לעשות כיף.
כשנכנסנו לפונדק עולם ומלואו נגלה לפניי, ישנה ברמנית שרצה מצד
לצד על הבר, ישנן כמה בחורות שיושבות על ספות ואני ילד קטן בן
10 הכי קטן מבין המבוגרים יושב שם ומחכה לאכול את האוכל שהוריי
הזמינו לי, מן רוטב פיקנטי חריף עם שעועית ולחם מלפני שנתיים
או אולי יותר. אכלתי בכוח את האוכל כי הוריי לא נתנו לי לאכול
משהו אחר, כי גם ככה הם התעצלו לחפש מקום אחר לאכול בו.
בפונדק הקטן הבנתי שחיי יהיו כמו הוריי, אדישים לחיים, רגועים
מהחיים הטובים, כי הרי בשביל מה לעשות סיפור מכל דבר.
לא רק שהוריי אילצו אותי ללכת בה הטרידה אותי , אלא למה הם
בחרו דווקא במקום הנידח הזה ששם אני יודע במיליון אחוז שאני לא
אוכל ליהנות כי אני ילד קטן שעדיין לא יודע כלום מהחיים שלו כי
הוא אפילו לא התבגר.
לכן חשבתי על דבר שהכי טוב לעשות בטיול הזה הוא שאני צריך לחפש
את ייעודי בטיול הזה בפונדק קטן שנמצא בפרבר.