נכתב לאחר התערבות מגעילה של העורכים בסגנון כתיבה של
"אנונימי" ביומן אינטרנט

אמן כותב לראוות כולם.
שיראו מה הוא שווה, שידעו כולם.
שלפעמים הוא מדוכא ויש לו תקופות רעות.
אחריהן באות יופי של תקופות, אבל לא ממש מעניינות.

והציבור מגיב בתלונות מוזרות :
מדוע הוא כותב כך? כל כך הרבה תלונות!
והאמן מקשיב לדעת הציבור, ומשנה את הסגנון,
למרות שממש התחבר לראשון.

ומתחיל הוא לכתוב על עצם היותו אדם,
ועל איך לדעתו נראה העולם,
על איך לדעתו דברים צריכים להישאר
או להשתנות, להתרחק או להתקרב,
לא משנה, הרי זו דעתו החופשית  של הכותב.

והציבור מגיב בכעס נורא:
איזה דעות קיצוניות יש לו? ממש לא שווה קריאה.
וכמובן שהאמן ישנה את הסגנון,
הוא אוהב לכתוב ולשתף את ההמון.
אבל הוא כבר לא מתחבר לסגנון,
לא,כבר מזמן אבד לו החשק ליצור,
לבנות לעצמו את מה שהוא רוצה כמו סיפור.
מה לעשות שאת הכל מכתיבה דעת הציבור.

והוא מתחיל לכתוב על רגשותיו הסודיים ביותר.
הוא משתף בפיוטיות כמה רע לו, שהוא אמן מתייסר.
אך כתיבתו לא טובה לו והוא שוב לא מתחבר לסגנון,
מה לעשות שכתיבתו מושפעת מדעת ההמון.

והציבור מגיב כל כך לא יפה:
אם ככה הוא כותב, עדיף כבר שיסתום את הפה.
צריך לצנזר אותו שלא ישמעו ממנו בחיים,
אומרים "האנשים הבכירים".
אם לא תכתוב בצורה פיוטית ויפה כמו שכל אמן צריך לעשות,
אנו מאיימים שנחסום בפנייך את כל האפשרויות.

ולאמן כבר לא נותר מה לכתוב,
הוא שינה סגנון אחרי סגנון ורק לסגנון הראשון התחבר,
מה לעשות שדעת הציבור דורשת משהו אחר.
לאמן כבר אין פתרון ובלי לחשוב, הפסיק לכתוב.

להרגיש ממש מכוער, שפרץ גבולות וכתב לא יפה,
הכל בגלל שדעת הציבור בדרך-כלל סותמת לך את הפה.