גולה חסרת שם מתעצבת בקרבי,
נספגת במהות, משכיחה את שמי,
היש עוד אדם שיודע מי אני?

כמטורפת מדדה מרחוב לתהום,
הולכת, נופלת וחומקת למקום,
בו סתרים נסתרים ממבטים נרעשים.

כמטורפת מתגלגלת ברפש של עצמי,
מחייכת, מתעצבת, מכבה את עולמי,
האם אני קיימת, האיבדתי אישיותי?

ושוב, קמה והולכת לקו הלא מוגדר,
המחבר שתי נקודות, קו גבעול לדרדר,
נשרפת מהמסע אל השמש, כנראה זה אמיתי.

דקות, שניות, ימים ודורות,
עוברים,
והטירוף רק זורע עוד ועוד עוברים,
בדשא הטחוב שם הקאתי את מוחי.

האם אני קיימת?