מה שהרגישה כלפיו לא הייתה אהבה. כלומר, היא חוותה מספר סוגי
אהבה במשך חייה הקצרים, רובן ככולן אהבות חד-צדדיות - אך סוג
מעורפל וקודח שכזה מעולם לא התנסתה בו. הוא היה כמו הצבע
האחרון או הצורה האחרונה שמוסיפים אמנים ליצירתם בטרם יכולים
להיות שלמים עם עצמם. בלעדיו הימים היו תפלים. הוא היה המלח.
כמובן שלהכרה זו הגיעה לאחר זמן מה של חוסר מודעות או אולי
הכחשה, היא לא הייתה בטוחה בזה כל-כך. אך ברגע שהגיעה להבנה
הרגישה כאילו נותצו ממנה שלשלאות החיים וטעם חדש הזרים את
חושיה.

מדי שישי בערב נהגה לערוך בראשה תמצית שבועית, על-מנת לבחון מה
הנעים לה את הימים ומה עשה אותם לבלתי נסבלים. מה הנעים -
בשביל לחזור על הדברים שוב ושוב. מה בלתי נסבל - בשביל להימנע
מהם עד כמה שאפשר. במהלך עשיית החשבון הגיע למסקנה שהימים
היותר מוצלחים במהלך השבוע היו אותם שהעבירה במקום העבודה
הקבוע, בעוד שלשאר, בהם עשתה את נסיעותיה ברחבי הארץ, ואלו
הימים שאמורים להיות הכי מספקים, חסר משהו. דמותו התעקשה לעלות
ללא ייאוש כשניסתה לברור את החסר. הפנים שלו רדפו אותה מהפעם
הראשונה שראתה אותם, וחזותו המוצקה ערערה את שיווי משקלה.
בסופו של דבר נכנעה והרשתה לעצמה להעלות כל פרט שעיניה לכדו
והתענגה על כל תנועה ומבט. השבת הייתה קסומה והיא התחילה לחשוב
כיצד תתכונן לקראת השבוע החדש.

פיק ברכיים קל הרגישה כשהגיעה לעבודה ונכחה לדעת שלא היה במקום
הקבוע שלו. זה מקום גדול כאן, חשבה. אין סיבה שיהיה כל הזמן
בנקודה אחת. אך החשש הלך וגבר ככל שהיום עמד להסתיים. וכשהיום
השני עבר והשלישי והרביעי ודבר לא נשתנה, מילא אותה הפחד שמא
לא באמת היה קיים. נוכחותו גברה דווקא כשנעלם, כשבכל מקום בו
צעדה נזכרה שצעד מולה. כיצד הלכה מולו בדילוגים חופשיים
ובטוחים, כשאין לה מושג מה היה הדבר שמילא אותה באושר כה רב.
היא ניסתה להדחיק, להיתרם לכל משימה מוצעת, לצאת כמה שיותר
לעבודות חוץ - אך תמיד חזרה לחדר ריק, לאנשים אטומים ולחוסר
ציפייה מהמחר. פחד מילא אותה כשניסתה לרמוז על המצב החדש לאחד
מעמיתיה, אולי בגלל שתיארה את התשובה החד-משמעית שתקבל. במקום,
נהפכה השינה למקום מפלט לשם חזרה תמיד באין מפריע. בכל פעם
שדובר על נושא שיכל להיות קשור באופן מסוים, פלטה הערה לגביו
כבדרך אגב בשביל לפרק אט אט את הלחץ שנצבר בתוכה. ישנם רגעים
בהם השתוקקה לזעוק בקול גדול ואז, כשכולה תתרוקן ממנו, תיעלם
לזמן בלתי מוגבל ותחזור בכוחות מחודשים.

כך קרה מקרה באחד הימים האין סופיים כשחברתה, בזמן ההפסקה,
פלטה כאילו כלום, שיש בו משהו שתופס את העין. כתגובה צחקה
והחזירה: "שמת לב שלא היה כאן כבר די הרבה זמן?"
חברתה הופתעה וענתה: "באמת? הייתי בטוחה שראיתי אותו היום."
עיניה נפתחו ומהר ינקה מהסיגריה, מייחלת לכך שהאש המתלקחת
בתוכה אינה באה לידי ביטוי כלפי חוץ. היא סיימה אותה מהר,
על-אף שהייתה בין האחרונות בדרך-כלל שכיבו את הבדל, ונפרדה
מהחברה בטענה שעליה לבדוק דבר. היא טיילה בין מסדרונות הבניין,
בידה מספר דפים ועטים בשביל הרושם, נעצרה מדי פעם במקום מרכזי
והעמידה פני משרבטת, הצטרפה לאנשים לחוצים בדרכם ליעד מסוים
ווידאה פעמיים שלוש אם אין שום עבודה שחורה, שמישהו צריך לדאוג
לעשות. את כולם ראתה, חלקם אף העירו לה בצחוק להאט את הקצב -
אך המטרה לא נמצאה.

כל ספק באשר להיותו התנפצו כאשר חזרה אל המשרד וגילתה עובד
חדש, שניצב במקומו. החליפו אותו, פסקה - הוא כבר לא יחזור.
אולי הנחרצות שבקביעה היתה אמורה לעזור לה להסתגל לעובדה.
בנוסף, עצם המחשבה שאם היה כאן, עושה מה שאמור לעשות, היה קרוב
אליה במרחק נשימה, ייסרה אותה והגבירה את העוינות הבלתי מוצדקת
שהיתה לה למחליף.  החיים התחילו לשעמם אותה.

כל פרויקט שהותחל מוצה לאחר זמן קצר. שעות השינה התרחבו על
חלקים ביום, שפעם היו עמוסים. היא קמה ערנית ומוכנה לכל אתגר,
אך רגע לאחר מכן, כשנזכרה שאין לה באמת סיבה מוצדקת לקום, גברה
עליה התשישות. היא ניסתה לחפש משהו חדש להיאחז בו, אך דבר לא
היה מעניין מספיק. ברגעים המעטים שחשקים אחרים צצו ורוממות
מילאה אותה ותקווה, שתקופת התסכול פגה לה, מיד תהתה היכן הוא
נמצא, ומה הוא עושה, והאם בימים הראשונים לבואה הבחין בה, והאם
המשיך לזכור אותה גם עכשיו. יותר משרצתה שיחשוב עליה רצתה
שיסבול כמוה, לפחות תדע שגם היא מסוגלת לטלטל יסודות של יצור
אנוש אחר. זה נמשך למשך זמן שדמה לנצח, והיא כבר החלה להתכונן
נפשית לחיים חסרים.

הוא חזר כעבור שבועיים. מוזר לציין שלאחר הפליאה הראשונה
והחיוך הבלתי נשלט שליווה אותה במשך היום, לא סערה אחזה בה
כבאותם ימים קודמים - וכפי שציפתה עצמה - כי אם שקט ורוגע. כמו
ספר שהושאל לחבר והלה נזכר להחזירו לאחר הזמן המצופה. בזמן
שחסר גרם לתחושת מועקה נוראית של גוש שיער בגרון, אך משניצב
מחדש במדף, לאחר השלמות הרגעית שהסדר הוחזר על כנו, שוב לא חזר
להטריד את בעליו. ובכל זאת, כמה נפלא לקום כל בוקר אל מדף שלם
ולסרוק את האוצרות הטמונים בו, שחלקם נשכחו ונשחקו עם השנים.
ולהתעכב במיוחד על הספר האחרון שהושאל ולמצוא, כי הוא מוצלח
יותר מהפעם הראשונה שסיימו לקרוא אותו, ולתכנן עליו קריאה שניה
ובוחנת. וכך הוא הרגיש בשבילה, כמו ספר שחזר מן הגלות.

עכשיו כשחזר, הבטיחה לעצמה, תתייחס למצב במתינות יחסית. היא
אינה רוצה להיסחף מחשש שייעלם שוב והנפילה הבאה תהיה נצחית.
היא תקום בבוקר כמו חייל בדרכו למבצע אשר הצלחתו מובטחת מראש,
אך במהלך היום לא תפגין התרגשות שהיא יתר על המידה הרגילה. כל
זה כמובן, לא מנע ממנה מלהתלבט דקות ארוכות מול הארון בחיפוש
אחר ההתאמה המחמיאה ביותר ולעשות רעש חזק מחברותיה בשעה שעבר
על-ידן, על מנת שיבחין בעיקר בה. ושלא יקלטו רשמים מוטעים
לגביה - אף היא שמה לב להשתטות ולקולניות, האופיינית למתבגרת
משועממת, רק שאפיון זה מוטעה כשמייחסים אותו לגביה גם בתקופה
המתבגרת שלה. היא פירשה זאת בתור השלמה על עבר, שהיה מאופק, הן
מרצון והן מחוסר גירויים בסביבה הביתית, והתבטא  בסגירות יתר
בחדרים נעולים. כעת הרגישה משוחררת ונתנה לילדותיות הזו לעטוף
אותה כל זמן שהיא כאן.

במהלך הימים אהבה לצייר בדמיונה סיפורים אודותיו. מי הוא וממה
מורכבת אישיותו. ומאחר ולא ידעה עליו דבר העניין רק הלהיב אותה
והעצים את דמותו המקודשת. במיוחד סקרנו אותה שנים-עשר ימי
ההיעדרות. מה כבר יכל לעשות, תהתה - האם נסע לטיול (ואם כן, עם
מי?), האם חיפש עבודה אחרת, האם השלים מקצוע לימוד, או שמא
הרגיש תחושת כובד והחליט לשחרר מעט לחצים. ובגלל היותו עובד כה
מסור העניק לו הממונה עליו חופשה בלא טיפת היסוס, למעט צער דק
על שלא יזכה בחברתו באותם ימים. וכשנכנס למשרד בו היתה להליכים
שגרתיים, גיחה שנהפכה לאחרונה לקבע, עם חזות אטומה, ספק קשוחה
ספק נבוכה, ורק מלמול של "שלום" או "סליחה על ההפרעה" יוצא
משפתיו המשורטטות - ניסתה לפצח מי עומד מאחורי פניה זו: האם
אדם יוצא במינו, שפספוס יהיה לא להכיר אפילו חמישית מאופיו, או
אולי עוד אחד שמקבל מה שהחיים נותנים לו ומשלים עם גורלו
הבינוני. אין ספק שלדעתה תחת חזותו הנחבאת אל הכלים מסתתר
ייחוד המוענק לאדם אחד אחת למאה שנים ואותו ייחוד זועק לצאת
החוצה, רק מחכה לזמן המתאים. ומאחר וגם לנו אין כל מידע לגביו
לא נוכל למדוד את הפער בין הדמות שנוצרה בראשה לבין הדמות
שהיתה באמת. היא בעצמה חששה ליזום דרך כלשהי שתשיג לה פיסת
מידע קלושה, והשלימה עם כך שישאר לעולם לוטה בערפל המסתורין.
בעקבות כל הדברים שנכתבו כאן בנקל ניתן לתאר את רוממות חושיה
כששמעה במקרה את שמו. שמו העניק לה ביטחון בנוגע לקיומו והאיץ
בה לעבור על דמותו ולעשות בה תיקונים בהתאם למידע הטרי, אך
העלה בה גם חששות. הנה הוא כאן חשבה, חי את חייו, קרוב אבל
רחוק מחיי, אחרים קוראים בשמו כאל עובר אורח שכמעט לא ראוי
להתייחסות ואילו אני כנראה, לעולם לא אוכל לדעת כיצד שמו יצא
מפי וכיצד יגיב לי.

הסקרנים וההגיוניים מביניכם ודאי ישאלו, ובצדק מוחלט, מדוע
לסבול כך? החיים מועקה אחת גדולה, ומדוע לא לנסות אם במקרה
הגרוע ממשיכים הלאה, אמנם קצת בצער והרכנת ראש, אך עם תחושת
הקלה והתחשלות. אך האמת היא שלא תירוצים קטנים וקטנוניים מנועה
מלעשות כן, כי אם סיבה אחת שאסרה עליה, חזקה כחומה בודדה
החוסמת מים סוער לשטוף העירה, ומאחר והעלאת הדברים לכתב נועדו
להעביר מטרה אחרת, או אולי חוויה אחרת, ציון הסיבה עלול להסית
אותנו ממנה ולעלות תהיות שאולי לא פחות מטרידות, אך מיותרות
לדיוננו הנוכחי.

מהתסבוך הנפשי שהכניסה עצמה בזהירות ובמתינות, לא היה מוצא
מעורר תקווה. היא ידעה היטב שסוף הסיפור לא יהיה מהסוג שמספרים
לכל המעוניין במילים שתמיד מענג להעלות אותן על השפתיים.
ודווקא מתוך אותה מודעות אומללה ביקשה לדחות את הקץ באמצעות
היאחזות בעבר. תוך כדי שחזור נשנה והולך של רגעים עוצרי פעימה,
שמרביתם לא ארכו יותר משניות אחדות, העלתה ממעמקים את הפעם
הראשונה שראתה אותו, את השניה שחדרה בה המודעות בכל מה שקשור
לגביו ואת תחושת השלמות וההקלה כשראתה אותו לאחר אותם שבועיים
ארסיים. בעיקר אהבה לשקוע בתוך ייאוש תכליתי ולמאוס בכל צורת
חייה, כשמה שיתסכל אותה יותר מכל היא העובדה שאף צורות חיים
אחרות לא יקחו ממנה אותה תחושה תפלה. ואז, כשתגיע לשפל הקיומי
שלה, תיזכר בנוכחותו, בזמן שתשב במסדרון, והוא במפתיע יעבור.
והיא תזכה לבחון אותו לכל אורכו ורוחבו והיקפו ותדאג שכל
בבואתו תיחרט עמוק בתוכה ותישאר צלולה גם בעוד יובל שנה. היו
ימים בהם הזיכרון היה חד כל-כך, עד שנדמה לה כי ראתה אותו בכל
מקום, דבר שהעניק לה חוזק ואמונה שנשלח להתבונן בה. היו ימים
בהם נעלמה דמותו כליל ולא משנה כמה נברה בראשה, לא יכלה למצוא
את מקום מחבואו. אך בעיקר יכלה להעלותו רק בנסיבות מסוימות,
במקומות מסוימים, כאשר צעדה במקום אשר ידעה בוודאות שגם הוא
הלך בו לפני זמן לא רב. שם יכלה להריח אותו ממש, לחוש
ביציבותו, בעיניים הננעצות, הבוחנות. אבל דמותו נעלמה כשקסם
המקום פג ולמשך כל היום נשארה עם נוצות מעופפות שנשרו מכריות
לאחר מאבק סדינים ממושך והרסני.

לא היה דבר שינפץ את היובש בהיתקלויות החפוזות שלה איתו. היא
יכלה לראותו רק כאשר יצאה לשיטוטים ושליחויות, אם כי לא תמיד
עבר באותן מקומות בהן עברה, ובסוף היום כאשר פקד את משרדה. היא
העדיפה את הביקור שלו בסביבתה הטבעית ביותר, שם יכלה להתנהג
ככל העולה על רוחה ובלי שתרגיש אי נוחות בעניין. תמיד השתדלה
להיות יותר אדיבה וחברותית מעמיתיה. אמנם בתחילה הרגישה שהיא
צריכה להיבלע בתוך עצמה ורק אחרי מסע מיוזע בתוך מכרותיה
האפלים והמחניקים תמצא לבסוף את האבן הקסומה הנקראת ביטחון, אך
אחרי שתרגלה זאת מספר ביקורים ברכתה לשלום כשנכנס ואמירת תודה
כשיצא נהפכו לדברים בסיסיים וטבעיים כמו שינה ואוכל. לעולם
זכתה לאותו "שלום" ו"בבקשה" שקט ומופנם. ובזמן שעבד ניסתה
לראות האם יהיה אפשר לגלות דרך אופן עבודתו והבעותיו מה דעתו
על שאר העובדים, האם הוא רואה בהם גאוותנים ויומרניים או
מתחשבים וטובי מזג או אולי לא עניינוהו כלל ויחסם אליהם לא של
אוהב ולא של שונא. ניצוץ נדיר של תקווה אירע כשיצאה באחד מסופי
הימים לסיגריה אחרונה. כשהלכה לעבר המרפסת הבחינה שהוא בדיוק
מתכוון לצאת משם. למרות שכבר היה מוכן לעזיבה, חיכה עד שתבוא,
ובאמירת "בבקשה" שמסתיר בתוכו נימה מסתורית של עידוד פתח לה
הדלת. היא הודתה לו בחיוך וכל אחד המשיך במעשיו. היא הריצה
מחדש את האירוע כל משך העישון עד שהבחינה לבסוף כי היא יונקת
אוויר.

המקרה העסיק אותה למשך השבועות הבאים ומילא אותה פרפרים. אבל
הצער לא מפספס מארבים, במיוחד לאחר אירועים נדירים ומרוממי רוח
שכאלו, והבדידות חזרה למלא אותה אם כי הפעם ביתר שאת.
היתקלויותיה עמו נהפכו לה למלכודת, ובימים בהם לא ראתה אותו
ירד מצב רוחה לביבים ועל-כן שנאה את עצמה. האם חיי דלים כל-כך
תהתה, חסרי משמעות שרק הוא היחידי  המעלה אותם דרגה? לאן נעלם
הצימאון לידע, לחיים? היא רצתה לסלוד ממנו, להתייבש ממנו, אך
הוא היה הזיכרון המתוק האחרון שלה ועלה ברפלקסיביות כל פעם
שהרגישה רע, גם כשהוא עצמו היה המקור לכך. מהמלח של חייה
התפלים, מהספר האהוב שהוחזר למדף נהפך לה למסטיק לעוס שאיבד
טעמו מזמן, אך מאחר ואין אפשרות החלפה אחרת ממשיכים ללעוס אותו
מחמת ההרגל.

תחושת הייאוש שפקדה אותה כשנעלם חזרה, אך מכיוון שנבעה מהעובדה
שהיה נוכח, פילחה אותה כסכין מורעל ממנו אין מרפא. על-כן ניסתה
לנתח את המצב, לספק את מאווי נפשה בנימוק שכלתני ישר. מה גרם
לה לרוץ בביטחון גמור אל דרך שהתהום נראית דרכה בבירור אך אין
לה כל כוונה לעצור? האם נסחפה אחריו בגלל היותו הוא או שסימל
משהו מעבר? הקלות בה נזרק מפעל חייה עד עכשיו לטובתו - מה זה
מעיד על יציבותה? האם מצודת הבטון המאיימת מסתירה תשתית קרקע
מעורערת, שמספיק צבא שדל בתחמושת ודל במורל בשביל למוטט אותה
ולגרום לנזק חסר תקנה? כך ישבה שעות. הרוחות החורפיות העניקו
לה את האישור להישאר במיטה כשפוף מכסה את כולה והצינה הנצחית
אפשרה לעיניה להאדים בלי שתובל לחקירה. מקרב חברותיה שיתכן
וחשו ברפיון גופה ובצמצום היקפיה לא זכתה לממטר שאלות, היא גם
לא ייחלה לכך. אולי זכתה לעיתים למחמאות בנוגע לירידה במשקל.
באחד השבועות אף לקתה בחיידק וכתוצאה איבדה את הטעם לשבוע. היא
צחקה כמתוך הזיה על הציניות האכזרית של התזמון.

בתקופות אחרות בחייה דווקא היתה רואה בטרגיות הפיוטית הזו דבר
נערץ והיתה מקצינה אותה בגאווה. אבל חדל עם המשחקים הילדותיים
טענה, אלו כבר לא ירוו את צמאונה. אותן הרפתקאות נפש אינן
שורשים בני מאות שנים הננעצים באדמה בעוצמה שרק כוח עליון יוכל
לעוקרם, כי אם סופת גשמים עזה הפוקדת מאין מדבר צחיח הגומע
בחייתיות את המים. אך מגיע הרגע בו לא נשאר חול יבש והמים
במקום לשקוע עמוק בתהום נשארים עומדים ומציפים ומסכנים את
חייהם של בעלי החולות. היא חיפשה את השורש, את הקיום שמעבר
לחזיונות השווא, את הסיפור המלא שהיא רק דמות משנית בו, את
פנימיותה זורחת כלפי חוץ ולא מסתגרת בכלא האישי. ברוב תמימותה
נטעה בו את כל אותן תקוות, ברוב טיפשותה נשארה עם אותה תקווה
גם כשהדרך הגיעה לסופה והיא נשארה בתוכה, אוכלת אותה.

החורף העמיק ודיבורים על סופות שלא נראו מזה עשרות שנים נהיו
דבר שבשגרה. העישון נהיה מקור היציבות היחיד שלה והיא לא אחרה
ולו בדקה את מועדי הזמנים שקבעה לעצמה. היא היתה לבד במרפסת.
היא והנוף הנצחי. מזג האוויר היה אפור אך יבש והיא אהבה את
תחושת החורף המדומה. זה היה אחד מאותן תמונות יומיות שגרתיות
ועלובות, שבגלל שיבוש קטן של סדרי הטבע שלא נראה לעין בהתחלה,
הן נהפכות לתמונות המאפיינות את תחילתה של תפנית משמעותית
בחיינו. דלת המרפסת נפתחה. עוד יחיד שבא לעצור את הזמן. רחש
המצית המבקש להבעיר. צק צק צק צק. צעדים שקטים ואחידים מתקרבים
אליה. היא ידעה לשם מה. עצירה. "היי, אפשר אש?". "בבקשה", אמרה
ונתנה לו. היא הביטה בו בזמן שהסתיר את הסיגריה בידיו, מנצלת
את העובדה שהעניין דורש ממנו כל תשומת הלב. "תודה רבה. טוב
שמצאתי מישהו פה, אחרת הייתי משתגע." אמר ונשאר עומד על-ידה.
בעודה יושבת על מדרגה קטנה ניסתה לצמצם את כל נוכחותה. שקט
מוחלט שרר, מלבד פליטות העשן הארוכות שאמרו כי יותר מעשן נפלט
החוצה.
"ועוד מזג האוויר המת הזה צריך להפוך מחר לסופת שלגים קטלנית"
גיחך לעצמו.
"עזוב, הם נהנים להדאיג אזרחים פשוטים. טיפת גשם לא ראיתי
בחודש האחרון."
"אבל דווקא מתאים לו לבוא עכשיו. כשכולם כאן מתפוצצים מרוב לחץ
הדבר היחידי שחסר זה שמשהו יבוא וישבית את המערכת לכמה ימים."
היא חייכה והנהנה לאות הבנה "ומצד אחר, תנומת חורף ארוכה לא
תזיק לנו. אני בטוחה."
"בהחלט."

למחרת היום נראה שכל העולם הספיק לשנות לכותונת לבנה, ולמעט
ילדים קטנים שמראה הפתיתים עוד רומם את רוחם, לא נראתה נפש חיה
ברחובות. חמישה ימים שהתה בבית. היא ניסתה לנצל אותם עד תום
להתבודדות ולדיון מחודש בדבר מצבה הנוכחי, עד כמה שהפיתוי
לשקוע בשיחה המרתקת היה עצום. פתאום שמה לב שחודשים רבים עברו
מאז התפנתה לעצמה. כל אותה מערבולת חושים התקיימה דווקא בתוך
ההמון איתו עבדה, התחברה, חלקה עמם קמצוץ מצפונות מחשבתה.
במהלך הסקירה התפלאה לדעת כמה דברים  השתנו סביבה, לא רק סביבה
אלא גם לגביה. הכיצד לא שמה לב אליהם, היא שמבטה מבחין בכל
שינוי מזערי ומתייג אותו מיידית באמצעות ניתוחים אישיים
ומסובכים? באותם ימי חופשה ביקשו כמה מחברותיה את שלומה
והתעניינו בכנות לדעת כיצד מבלה את הימים המושלגים. הרגשה
מוזרה פקדה אותה כשגילתה שהתעניינות זו הדדית וכי גם לה חשוב
לוודא שהן נהנות ובריאות. רצונה להאיץ את הזמן בכדי שתרגיש
שהיא רואה אותו לעיתים ממושכות גרמה לה להכיר לעומק את העובדים
לצידה ובהמשך להסתובב איתם במוקדי בילוי קבועים שנועדו להרגיע
את כולם, להשכיח מהם את התלאות השטחיות עמם התמודדו יום יום.
הם הכירו אותה, ראו את מעלותיה, רצו את חברתה. אותה אחת שהיתה
בודדה מרצון, עניינית וכבדת ראש נפתחה כפרח בתקופת האביב והיא
אף לא הבחינה בזה. כשהסתכלה על חדרה ראתה שספרייתה צמחה פלאים
ומילאו אותה ספרים ממחברים שונים, מסוגות שונות, מעולמות
שונים. ספרים שנעשה בהם ניסיון למלא את הריק, אך לא התאימו
לסוג הרעב שתקף אותה. והיא אפילו לא זוכרת מתי רכשה אותם.
הדמות שניבטה כלפיה במראה היתה חדשה לה, כמו באה בניגוד לכמילה
הפנימית. פניה הוארו, עיניה נצצו, סדקי השפתיים אוחו וצבע חדש
מילא אותן. כמה עצוב שאין עם מי לחלוק תחושת התחדשות זו, אך
כמה נפלא לדעת שהתקווה לא יבשה לגמרי. דמעות הייאוש הפכו
לדמעות של התרגשות מהמחר - כיצד דמותי החדשה תגיב כעת למאורעות
סביבי. וכמו נשמה שעזבה את משכנה הזמני וכעת יכולה לראות את
העולם מנקודת מבט אחרת, צלולה יותר, כך עלו בה כל חוויות
האתמול והכו בה בדרך שלא הבחינה בהם קודם. לפתע פרצה בצחוק
גדול, צחוק בריא, בלתי נשלט שאמר להקיא את הרעל מתוכה. צלילי
התקליט עמעמו את קולה שגבר והלך והיא החלה לרקד בסיבובים
מגושמים אך בטוחים לצלילי התווים הנוגים שבקעו כאילו מתוכה.

לא קיימות תרופות פלא, והתודעה החדשה אליה הגיעה לא פרצה
במפתיע. זה היה תהליך ארוך שהתבשל במטבחים נסתרים, שהתהווה
בשקט ובדיוק קפדני. לעיתים הגיח מבעוד מועד אך הרתיעה מהתחושה
החדשה וחוסר היכולת לתייג אותה כדבר חיובי או שלילי גרמה לה
לצלול בחזרה. ורק כאשר התהליך הושלם והתודעה קיבלה שם וזהות
יכלה לעלות לאיטה ולהתיישב בנוחות במשכנה החדש. היא לא תוכל
לדעת האם הבשילה החדשה היתה פרי כוחותיו החבויים, שהצליחו ללטש
את הדרוש ליטוש, או שמא תוצר של נסיבות או מקריות וכי הדבר היה
אמור לקרות עימו או בלעדיו. בכל מקרה, היתה אסירת תודה לו על
הלקיחה ועל הנתינה. וכמו מרבית הטיפולים הממושכים, גם הנגע הזה
לא הוסר לגמרי ולעיתים מאיים לגלגלה מחדש אל גלגל העינויים. אך
היא משתדלת להמשיך הלאה מתוך תקווה שבזמן המתאים ימצא מזון
מתאים לרעב התמידי.

חודש עבר מאז החורף הספק סוער ספק רדום. כהרגלו פקד את
מקומותיו הקבועים וכהרגלו נעדר ימים ספורים למקומות לא ידועים.
תקופת הלחץ פגה במעט וההגעה לעבודה כבר לא היתה כרוכה בגרירת
רגליים ומלמולים נואשים. היא צעדה למשרד בצעדים בטוחים
וחופשיים, יכולה לראות מרחוק את חברתה מנופפת לה לבוא למרפסת,
היא מחייכת ומסמנת לה להמתין. בדרך, כמו כל בוקר כמעט, היא
רואה אותו עובר מולה עם אותו מבט כאילו חזרה לצפות בסרט ישן.
הפעם הרים את ראשו הכפוף ובנקודת המפגש איחל בחיוך שקט בוקר
טוב.