פעם ראשונה שעמדתי מול עצמי ולא ראיתי בי אפילו דבר טוב אחד.
בנקודה זו נשברתי . אני, החומה, היציב, שכל מי שסביבי נאחז בו,
אני נשברתי. הריסוק שקרה לנשמתי היה עמוק משאוכל לתאר. בתוך
תוכי אל הפנימיות העמוקה ביותר. שם, המקום ששוכנים הדימוי
העצמי והאמונה, שם נשברתי. השבר גרם לי לזעזוע כה עז שלא
יכולתי לשוב להיכן שהייתי. בהתחלה ברחתי רחוק ככול שאוכל.
ברחתי ממשפחתי ברחתי מחברי, מהאווירה שסבבה אותי עשרים וארבע
שעות. בעיקר ברחתי מעצמי. בשלב ההוא לא רק שלא הזדהתי אם מי
שהייתי אף סלדתי מאותו אדם חיצוני לי. ברחתי למקום הרחוק ביותר
שיכלתי לחשוב עליו המקום של עולם לא ימצאו אותי. כוחי כלה
כעבור כמה ימי ריצה וגופי מצא דרכו למקור חיים. כנראה שלא רצתי
רחוק מספיק. התמוטטתי לתוך באר. הנפילה נמשכה כמה שניות ונגמרה
בפיר מלא מים. המים הרוו את צימאוני והחיו את נפשי, בינתיים.
הבאר הייתה פיר עמוק וצר. הקירות היו מלאים טחב וחבל השתלשל
לחצי הבאר רחוק מהמים. לא היה ספק אני נשאר כאן. שלחתי יד
ובדקתי את הקירות התחובים. כל התיחסותי לעולם הצתמצמה בלצאת
מהבאר. שכחתי הכול וכוח ההישרדות שהיה בנוי לתלפיות במי שהייתי
פרץ וניהל את ההצגה. כאן בתוך הבאר עברו עלי שלושת הימים הקשים
בחיי. שלושה ימים של ניסיונות כושלים לטפס במעלה הבאר. שלושה
ימים של נפילות מכות ובזבוז כוח, שהיה לי לרוב. בתוך הבאר הזו
הבאר שהצילה אותי והבאר שעמדה להרוג אותי זה קרה שוב. אני לא
יכול לומר את המילים מבלי שרטט יאחז בבשרי. בשעות השקיעה כשכבר
חושך בתוך הבאר וגם פי הבאר הולך ומחשיך הבנתי. הבנתי שכאן
יהיה הסוף שלי הבנתי שכוחי אינו, שגבורתי לא תציל אותי, שאני
לבד. באותם שעות כששארית כוחותיי מתכלה נזכרתי שוב באותם
רגעים. המהומה שלטה, דם היה בכול מקום, בעיקר לא היה לאן
לברוח. ישבנו שם שקטים מכונסים ידענו שכאן זה הסוף. לא היו
כוחות נוספים והתחמושת אזלה. אני זוכר את המחשבות שעלו במוחי
מחשבות ששיננתי ליום שכזה. 'טוב למות בעד ארצנו'. 'במותי אני
מגן על ילדי ישראל, אני מגן על משפחתי'. אדם שלא היה שם לא
יכול להבין, שם הכנות היא מוחלטת, אין שקרים לפני המוות. אני
ידעתי, למרות שלא רציתי להאמין, ידעתי שאין בכול מה שלימדו
אותי כי אם מחשבותיהם של אחרים. אני רציתי לחזור לבית החם,
רציתי להיות רחוק מכל זה מהמדינה מהארץ מהכול. באותו רגע לא
היו אידיאלים לא הייתה אמונה, היה רק אני. אני הייתי מול עצמי
ערום וגלוי. כדורים חזרו לשרוק והמעט שהיה במחסנית שלי לא היה
משנה דבר. מחשבה חלפה והכתה בי מעלה את הבלתי יאמן. נשארו לי
שלושה כדורים, שניים לאויב ואחד בשבילי. בשבילי, לרגע לא
האמנתי שאני שוקל דבר שכזה. אני הלוחם מתכונן לקחת את חייו.
שמעתי צרור ומול עיניי נפלה גופתו המרוסקת של אחרון חברי. דבר
לא עמד לצידי באותו רגע הייתי מחוסר כל. שנים של אימונים לשווא
היו, מאות שעות של שעורי חינוך לא השאירו בי דבר. ידעתי את
כולם אבל לא האמנתי בהם. נפשי חיפשה דבר להיאחז בו. מרחוק
שמעתי את הורי אך אני מכיר את דבריהם לא היה בהם נחמה לנפשי.
חברי היו עסוקים בהנאות מדהימות אך מה נותר לי מכול אלו. לא
היה דבר בחיי שיכל לעזור לי. לא נותר דבר שיעמוד מול האמת
המחלטת של המוות. אני מודה לנפשי שלא נכנעה, ההישרדות שבי
חיפשה תקווה. לא הייתה ברירה הלכתי לחפש מחוץ לעולמי. שם היה
אדם אחד אדם שלא ראיתי שנים. הוא עמד שם, אני חושב שהוא תמיד
עמד שם מחכה לי. הוא היה העולם שמחוצה לי, סבא. פעם אחרונה
שראיתי את סבי הייתה לפני שנים רבות אינני זוכר מתי. באותו יום
הייתי להערכתי בגיל עשר קטן מלהבין לעומקם של דברים אך גדול
כדי לשמוע. סבא ידע שזה היום האחרון שהוא רואה אותי. הוא נשק
לי ולחש מפחד שאבי ישמע "אל תשכח את מה שלמדנו ביחד". את זה
שכחתי מזמן ואפילו המוות עם כל כוחו לא השיב את זיכרוני. "ותדע
שאלוהים יעזור לך אם תבקש סליחה". לא ממש חשבתי על זה הנהנתי
לסבי ונפרדתי ממנו. מאותו יום לא ראיתי את סבי, אך רק שנים
לאחר יום זה בחרתי להדחיק את סבי מחוץ לחיי. האם באמת אלוהים
יעזור לי. השאלה החזירה אותי לחיי אותם חיים שהתרחקו מכול
משמעות דתית. לא, אלוהים לא רוצה אותי. אני מכיר את עצמי והוא
לא ירצה אותי אחרי מה שעשיתי. אחרי מה שלא עשיתי. אחרי שפגעתי
ברבים והשחתתי את עצמי ואת אחרים. הוא לא ירצה אותי. שריקת
כדור הותירה אותי ללא ברירות. או סבי או אני. קמתי והסתובבתי
לכיוון האש. היו שם דמויות רבות רצות צועקות. יריתי שני כדורים
ושני אנשים נפלו מתים. הקיר לידי התפוצץ שולח אותי במעוף מהיר
לאחור. היה לי כדור אחד, הכדור שלי. והברירה עמדה שוב סבי או
אני. רציתי לבחור בי, באותו לוחם אידיאליסט מנהיג מלידה. באותו
אדם שיכל לעשות הכול ועשה הכול, בי. המוות עמד מולי והאמת
הייתה העינוי שהביא איתו. אני החסר עמוד שידרה רעיוני, החסר
תכלית, החסר אמת. אני ששיקרתי לעצמי לאורך כל חיי, שידעתי
והכחשתי. זה היה אני במלוא הזוהמה שהמין האנושי יצר. האדם שלקח
את החוק לידיים וקרע אותו לצורך עצמו. אנוכיות שמתירה הכול, זה
הייתי אני.