את יודעת,
היית יפה יותר פעם
כששכבת על החוף, על החול.
טיפות פוזרו על פנייך כמו תכשיטים זולגים,
והגלים באו והלכו,
ונצצו.
וגם את.
הסתכלתי עליך
ורציתי להיות מונחת שם במקומך,
מסביבך אלפי אבנים יפיפיות,
ואת מכולן, יפה.

עכשיו כשאת כאן,
נופלת מהמדף אל השטיח
נזרקת ופוגעת.
באה והולכת.
עכשיו את כבר לא מנצנצת.
את כבר לא מיוחדת כל כך,
ויש בך אלפי סדקים וחורים
שקודם חשבתי לצורות עמוקות.
מרתקות.
לא.
עכשיו את יבשה.

ואמא אומרת שעליך כל דבר יפה.
ואני לא אומרת.