מצאתי אותך לפני חצי שנה בתוך ערימת דגים ממוחשבים ברשת. את
הקלדת שורות ארגמן על רקע בהיר שזלגו עלי כמו ריבת פטל דרך מסך
הפלסטיק, אני מצמצתי וחשבתי שמשהו שוב השתבש עם הגדרות הצבע או
הבהירות. במשך רבע שעה סובבתי כל מני כפתורים חדים ואז הופיעה
הודעת מערכת שציוותה עלי להפסיק. אבל אולי זה לא היה בדיוק
ככה. אולי זה בכלל היה הפוך. בימינו קשה לדעת.
מצאתי אותך ליד פח זבל של עצב וירטואלי משומש, בלילות הארוכים
כולם היו מתגנבים אל כיסא שבור עם משענת, משתדלים להרעיש בשקט
ולתקתק בזהירות ולנשום בהילוך איטי, דוחפים את עיסת הרגשות
שלהם אל קצות האצבעות ואז פנימה בתקווה שמישהו יתפוס, והולכים
לישון בשלוש לפנות בוקר. פעם אחת החדר היה מלא באור ירח,
והאוויר המלוכלך בתוך הריאות שלי התערבב עם רוח צורבת, ולא
הצלחתי לקום כדי לסגור את החלון, וכאב לי הראש, ואז מצאתי
אותך.
כתבתי שאת מקסימה ואת ענית שלא. כתבתי שכן ואת שאלת איך קוראים
לי. אז סיפרתי לך, ובאצבעות רועדות הוספתי סמיילי מבריק שאפילו
לא מזכיר לב אמיתי, חייכת חיוך רחב עם שתי נקודות והמון
סוגריים וכתבת תודה ושאת באמת מוכרחה ללכת ונמשיך כבר מחר
ולילה טוב.
המשכנו מחר ומחרתיים. לפעמים במקום לדבר שיחקנו מחבואים. כתבת
שורה משיר פה והמשכת אותו שם, זרקתי שאלה לאוויר מחוזות
החלונות ואת מיהרת לענות, המצאנו לעצמנו שמות שלעולם לא יהיו
שלנו. סיפורי חיים רומנטיים שנגנבו בשעות דמדומים מאחרים. אהבה
גדולה וסוחפת. לא שלנו.
היום אני מוצאת את הטעם שלך במרווחים בין האותיות במקלדת,
מגרדת שאריות. איי סיק יו, יו דונט סיק מי. מדפיסה חלומות
שתפרתי והם הופכים לדפים מקומטים ודיו צבעוני מרוח, אלפי פיסות
של עולם הפיסקלים בעולם האמיתי.
היום כולם אומרים לי שהגיע הזמן ללכת הלאה ולהתנתק אז אני
מכווצת שפתיים ושולחת לך סמס.