תמיד מתארים מוות בתור משהו נורא פואטי. אצלך לא היו קולות של
מלאכים, לא הייתה מוזיקת רקע דרמטית, לא היה הילוך איטי. היה
רק את הקול שלך צורחת במשך 6 קומות ואת החבטה העמומה שהגוף שלך
עשה שהוא פגע ברצפה.
אבל אני טיפה מקדים את המאוחר.
אני יכול לתאר את היום שהכרתי אותך כיום אביבי שטוף שמש, היום
הכי נפלא בחיי, האמת שזה יהיה שקר, הייתי בסוג של תקופת שפל,
את בכלל שמת עליי זין, ואני בכלל הייתי בעניין של האקסית שלי.
יצא ככה שנתקלתי בך בטעות בעוד אחת מהמסיבות של המשרד המחורבן
שלי, זה היה סוג של קטע שלך לבוא למסיבות של משרדים, לחתונות
ולאירועים המוניים כאלה ואחרים סתם בשביל להנות מהעניין, האמת
ששפיות לא היה אחד מהמאפיינים שלך, לי זה אף פעם לא הפריע.
הדיאלוג הראשוני שלנו לא היה גאוני כמו בסרטים, לא היה שם איזה
פיק אפ ליין מתוחכם, לא היה שום קסם באוויר, מה שכן היה שם זה
ניסיון עלוב שלי להתחיל איתך. אני זוכר את זה די טוב האמת
"מתאים לך שיער קצר" כן. זה בדיוק מה שאני אמרתי, ואת אמרת
"מאיפה לך איך אני אראה עם שיער ארוך? פעם ראשונה שאנחנו
נפגשים."
"אה... כן נו התכוונתי שיש לך שיער נורא יפה, בצורה נורא מוזרה
וסוטה כנראה..." השבתי, והתחלתי לצחוק, צחוק של תסכול עצמי
שהיה בקלות יכול להתפרש כצחוק של "אני צוחק על עצמי וזה מגניב"
את הצטרפת גם לצחוק וככה יצא שאחרי איזה כוסית או שתיים התחלנו
לרקוד, אחרי עוד כמה כוסיות גם רקדנו צמוד, כשבסוף אפילו נתת
לי להביא לך איזה נשיקה קטנה- סוג של "ילדים חרמנים בכיתה ז'",
הקטע המבדר היה שפתאום קלטת מה את עושה והתחלת נורא להיות
בלחץ.
"אתה לא מבין. אני עם מישהו" ואני רק חשבתי כמה שאני מבין, כמה
שזה אופייני. אז הערב נגמר ככה, לא הסכמת להביא לי את המספר
שלך, אבל כן לקחת את שלי, והשארת אותי ככה רק עם תקווה קטנה
שיום אחד באמת תשתמשי בו.
ככה עברו שבועיים כשפתאום קיבלתי הודעה בפלאפון שכל מה שהיה
כתוב שם
"תנחש מי..." ואני לא הייתי צריך יותר מזה בשביל לתת את החיוך
הכי גדול בעולם ולהבין שזאת את.
יצא לנו לדבר די הרבה מאז, האמת שלא הרבה השתנה בך או בי
בשבועיים האלה שלא דיברנו, אבל מאז שהתחלנו לדבר המון השתנה.
גם בי וגם בך. השיחות שלנו אף פעם לא היו מתוחכמות, אף פעם לא
היה לנו את הקיטש הזה כמו בסרטים שיש ניצוצות באוויר, אבל
איכשהו תמיד הרגשתי שזה הכי טוב שיכול להיות. לא רק בינינו,
הכי טוב, נקודה.
החיים כבר הוכיחו, מעבר לכל ספק, שאין דבר כזה ידידות
אפלטונית, תמיד אחד הצדדים ירצה יותר, כנראה שאני הייתי אחד
הצדדים, או שאת היית, או שאף אחד לא היה, אבל העובדה הייתה
שאפלטוניות לא הייתה שם. מה שחשוב הוא , שהכל התפוצץ לנו
בפנים, יפה מאוד, כמו שהיה צפוי שיבוא, ומאז לא שמעתי ממך מילה
ואת לא שמעת ממני מילה, כאילו שהפסקתי לחיות. כאילו שבלעה אותי
האדמה, כאילו שלא הייתי עוד גרגר של אבק בחייך.בואי נגיד, שהיה
שם טיפה מעבר לזה, אבל את זה אני אשאיר לעצמי.
וכך אנחנו שבים לסיפורנו.
היה יום גשום ואפור, יום כזה שאין לך כוח לצאת מהמיטה ואתה
לוקח חופש מהעובדה, נשארתי כל היום לבדי בבית הריק והגדול שלי
לבד, כשפתאום הייתה דפיקה בדלת, הלכתי לפתוח, וראיתי אותך,
ספוגה במים, רטובה, מלאה בבוץ, אחרי שנה וחצי שלא ראיתי אותך,
אבל עדיין, עם אותו מבט בעיניים שגרם ללב שלי להחסיר פעימה.
הסתכלת עליי ופשוט התחלת לבכות, אמרת שלא ידעת לאן ללכת, שאין
לך כלום יותר, שאת גרה ברחוב , שאת המון דברים, אני רק הסתכלתי
לך בעיניים וחיבקתי אותך חזק חזק. פתאום הסתכלת עליי בצורה שאף
פעם לא הסתכלת עליי בה ונישקת אותי.
אותה נשיקה שדיימיינתי כל כך הרבה זמן, אותה נשיקה שהייתי
חולם.
אני לא יודע מה קרה באותו רגע, כי זה בטוח לא היה אני, אבל אני
זוכר במעורפל שדחפתי אותך אחורה ואמרתי לא.
את היית המומה לגמרי, הסתכלת עליי, לא צעקת, לא אמרת כלום, רק
דיברת
"למה, למה לעזאזל, שנה וחצי שלמים לא דיברתי איתי? לא ענית
לטלפונים, איך זה שפתאום הפסקת להתקיים? איך?"
ואני רק עמדתי שם ואמרתי "אם היית טורחת טיפה לא להעריך כמה
הכל מושלם, אלא לבדוק אותו טיפה לעומק, היית יודעת."
פשוט הסתובבת והלכת. הלכתי אחרייך וראיתי שאת לא יורדת במדרגות
אלא עולה לגג.
תמיד מתארים מוות בתור משהו נורא פואטי. אצלך לא היו קולות של
מלאכים, לא היה מוזיקת רקע דרמטי, לא היה הילוך איטי. היה רק
את הקול שלך צורחת במשך 6 קומות ואת החבטה העמומה שהגוף שלך
עשה שהוא פגע ברצפה.
אני עד היום תוהה למה עשית את מה שעשית, מה שבטוח שזה לא היה
בגללי, מה שקרה אצלי היה סתם מפלט אחרון של יאוש, אני לא יודע
מה עבר עלייך, טיפה עצוב לי שאני לא אדע לעולם. אבל הדבר שאני
הכי לא מבין זה איך שמעתי את כל מה שדימיינתי במשך שנתיים
וסרבתי לו תוך שניה אחת.