השניות האחרונות תמיד נראות הכי קריטיות, כאילו שהכל עובר לך
בהילוך איטי, כל שנייה מתארכת לזמן אין סופי,לי לא כל החיים
עברו מול העיניים, אלא פריים אחד, אני ואתה ביום הגיוס שלנו.
כשהמכונית שלנו נמחצה כשסטית מהכביש, יכולתי לשמוע את הקנאק
שהעצמות שלך עשו שהם נמעכו. ואני? אני סך הכל חובש מרפאה
בשריון, חובש מרפאה עלוב, שדפק את האף שלו עכשיו בדש בורד ואני
גם די בטוח ששברתי את היד, שכבתי לידך, ראיתי את הדם ניגר לך
מכל מקום בגוף, את הידיים שלך מונחות בצורה כל כך לא טבעית.
ואז זה בא לי, כאילו מישהו סטר לי, הסתכלתי עלייך וידעתי בדיוק
מה לעשות, פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה, צלצלתי למד"א תוך כדי
שרצתי אלייך, הכל היה כל כך ברור וחד, לא הרגשתי אפילו את היד
הנפוחה והכואבת שלי. פתחתי את הדלת בצד שלך במכה, פתחתי את
החגורה שלך והתחלתי למשוך אותך החוצה, עשיתי בדיוק את כל מה
שאני יודע. בדיוק כל מה שלמדתי בקורס חובשים המחורבן הזה
שזלזלתי בו כל כך.
כאילו שהמדריך שלי היה איתי, כאילו זה היה עוד תרגול, עשיתי
הכל, באיזשהו שלב,טיפה אחרי שהפשטתי אותך בשביל לחפש עוד
פציעות, הבנתי שהאמבולנס לא יגיע, אולי זה היה בגלל שנסענו
בדרך שכוחת האל לישוב שלנו, אולי הם סתם בני זונות. בכל מקרה
הלבשתי אותך בחזרה לקחתי אותך עליי והתחלתי לרוץ.
רצתי כאילו שלא רצתי מעולם, על הכביש הזה שבשנייה אחת הפך לנו
את החיים.ואתה עליי כל הדרך, רצתי ורצתי, נפלתי הרמתי אותך
והמשכתי לרוץ.
אני זוכר שרק התגייסתי, עם פרופיל 97 מושלם, הלכתי לנח"ל, אני
זוכר כמה כולם היו גאים בי, כמה כולם תמכו בי, העברתי שם חצי
שנה של פתיחת תחת, עד שאבחנו אצלי בעיות בברכיים, כל הורדת
הפרופיל הייתה נורא מהירה, אני זוכר איך התחננתי, איך רציתי
להשאר, איך הם העיפו אותי, קיבלתי שיבוץ מחדש ללכת להיות חובש
כללי. אני לא זוכר מתי הרגשתי כל כך רע, זה נורא שפתאום אתה
יורד לג'וב וכולם פתאום כבר לא מתלהבים ממך כל כך. כאילו פתאום
אתה סתם. סתם עוד חייל.אני זוכר שלפני שעזבתי, במסע האחרון
שהייתי בו, הברכיים שלי כל כך כאבו שפשוט התחלתי לבכות, פתאום
המפקד ראה אותי והוא אמר לי בקול לא של מפקד, בקול אבהי כזה
"גם כשקשה אל תשכח שהכאב והסבל הם רגעיים. אבל הסיפוק והאושר
הם נצחיים.".
אותו משפט ליווה אותי שסחבתי אותך, רצתי ורצתי עד שקלטתי שאתה
מתחיל למות לי. ניהית פתאום כחול והנשימות שלך הלכו בדיוק כמו
הדופק, עצרתי והתחלתי לעשות לך החייאות, אני לא זוכר כמה זמן
עשיתי לך החייאות, לא נראה לי שזה היה יותר מידי, פתאום
האמבולנס המחורבן הזה בא, ראה אותנו באמצע הדרך, נראה לי שרק
שהם הגיעו קלטתי כמה כואבת לי היד, כמה אני מזיע, כמה כל שריר
ושריר בגוף שלי זועק.
בביה"ח הצליחו לייצב את המצב שלך,הפארמדיק ממד"א אמר לי
שבלעדיי הם בחיים לא היו מצליחים לעשות את זה, הוא אמר לי שאם
לא הייתי שם ואם לא הייתי מטפל בו ככה הוא היה מת תוך דקות.
אחרי כמה ימים גם פתחת עיניים, אני לא זזתי מהמיטה שלך כל הזמן
הזה, הדבר הראשון שעשית היה להסתכל לי בעיניים ולחייך, חיוך
אמיתי כזה, שגם העיניים מאושרות בו, חיבקת אותי ולחשת לי באוזן
"תודה" האמת שלא היית צריך להגיד כלום, רק לראות אותך מחייך
אמר הכל.
אתה יודע, עבר כבר הרבה זמן מאז, שנינו כבר השתחרננו, הספקתי
לראות הרבה בשירות שלי,אבל זה מקרה שאף פעם לא יעזוב אותי. אני
ואתה תמיד היינו חברים וכנראה שגם נשאר, אבל אף פעם לא באמת
סיפרתי לך מה קרה אחרי שאיבדת הכרה.
אני זוכר שהורידו לי פרופיל, כמה שהייתי מבואס, שהלכתי להיות
חובש כללי.סך הכל חובש כללי.
אף פעם לא תיארתי לעצמי שזה יהיה הדבר הכי משמעותי בחיים שלי.