משפחת ירקון גרה ממש מולנו והגיעה תמיד, בלי יוצא מן הכלל, לכל
האספות של ועד הבית. אני יודע את זה כי אני הייתי הבן של
יושב-ראש ועד הבית והייתי מקריא נוכחות. משפחת ירקון לא הייתה
משפחה רגילה. היו בה רק שני אנשים. אימא והבן שלה - ילד מוזר
כזה. הוא היה קצת עקום, בקושי דיבר וכשדיבר לא היית יכול להבין
אותו. חברים שלי ואני היינו צוחקים עליו. היינו נוהגים להמציא
מילים גסות להברות הלא ברורות שיצאו מהפה שלו. היינו בטוחים
שאין עלינו. מידי פעם הוא היה מבקש ממני לתת לו תנופה באופניים
במעלה הרחוב התלול שלנו ואני הייתי משפיל מבט, ממשיך ללכת ורץ
לשחק כדורגל.
פעם, הפעם ששינתה את הכול, אימא לקחה אותי לשיחה. היא אמרה לי
"רון, אני רוצה לדבר איתך". תמיד כשהיא הייתה אומרת את זה
ידעתי שהולך להיות רע. היא ביקשה ממני לשבת לידה, מול
הטלוויזיה, ואמרה לי לא להתקרב לילד הזה ממשפחת ירקון. אמרה
שהוא מסוכן, מידבק, ועדיף להתרחק ממנו. אני השפלתי מבט וכרגיל
רצתי לשחק כדורגל.
במשחק, הכנסתי גול לאלי, השוער הבלתי-עביר של בית-הספר השני.
זה היה גול יפה כזה, בנגיחה עם הכנה של טל. היה כל-כך כיף
להבקיע את זה. ניצחנו בזכות הגול הזה, אפילו שאנחנו תמיד
מפסידים לבית-הספר השני.
אחרי המשחק עליתי במעלה הרחוב שלנו ושוב ראיתי אותו - הילד
המוזר מהדירה ממול. יושב על האופניים שלו ומחכה שמישהו ברחוב
הקטן שלנו יעבור וייתן לו תנופה. הוא הסתובב לאט כששמע את
הצעדים שלי. הוא פתח את הפה ויצא לו הקול המוזר הזה שתמיד
הצחיק אותי ועכשיו לא ממש. הוא אמר "שלום רון" והייתי כל-כך
מופתע שהוא יודע את השם שלי שנפל לי הכדורגל שאבא הביא לי
מברצלונה. הוא אמר "תעזור לי בבקשה?". ואני, למרות שלא רציתי
לדחוף אותו מהגב המיוזע שלו כל הדרך עד למעלה, אמרתי "בטח".
ודחפתי אותו חזק. באמצע הדרך הוא צעק אלי בקול מוזר "זה מהר,
תחליש". והחלשתי. כשהגענו למעלה הרחוב התנשפתי קצת ושאלתי אותו
"איך קוראים לך?". הוא ענה לי "אני ישי" והלכתי משם בשקט. אבל
בלילה במיטה, אחרי שאימא כיבתה את האור ונתנה לי נשיקת לילה
טוב חשבתי קצת. חשבתי על הנגיחה שהבאתי לאלי. חשבתי על כמה
שהייתי רוצה להציע לרונה חברות וחשבתי על ישי. נרדמתי.
כשהתעוררתי בבוקר שאלתי את אימא למה ישי כזה מוזר והיא ענתה לי
שזה לא בסדר שהתקרבתי אליו כי אולי הוא מידבק. היא קראה לו
"חריג" ו"מפגר" ועוד כל מיני שמות שלא הבנתי.
מאז אני לא מתקרב  לישי. אבל פעם, כשחברים שלי ראו אותו
והתחילו להמציא מילים גסות, הרבצתי להם קצת. ואז הלכנו לשחק
כדורגל.