[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רות ניימרק
/
החיה והאדם

רחש צעדים, הם באים
הם עוקבים אחרי
אני רואה צללים
הנה שם!
והנה עוד צל ועוד, עוד!
הם מקיפים אותי!
אני נופל אל תוך החשיכה!
אך לא, אני שב אל חושיי.
אני פגיע.
אסור שיראוני כך
אסור.


אני ממשיך ללכת.
תמיד נע, תמיד זע.
כדי שלא להתמודד עם החשיכה מאחור.
אני הולך במסדרונות הארוכים שאין להם סוף
פוסע לאט,
מרגיש את כלא ביתי סוגר עליי...
כלא אני אומר.
משום שאני יודע, ששם בחוץ, ישנו עולם אחר,
עולם ממנו בא פעם אחת,
אחת ויחידה
אבי.
או לפחות האיש שקרא לעצמו כך
ולא יכל להביט בעיני בנו.


הוא אמר שאני כאן משום שזהו רצון האלים
ואסור לי לצאת או שאסתכן בזעמם הנורא.
אני יודע שהוא צודק,
משום שהרחתי את הפחד העמוק מתערבב בריח זיעתו
ולכן אני לא יוצא.
וכיצד אצא?
אני יודע בלבי שישנה דלת, שמעבר לה נמצא העולם,
כל הדברים שמייצג אבי:
סוגי בדים, מתכת שהוא עונד כתכשיטים, הבעות פנים,
ריחות של שביעות רצון, של אהבה או שנאה


היא ישנה.
אך כיצד אוכל למצוא אותה?
אני אבוד בביתי שלי. זהו המקום היחידי שהינו שלי.
ושם, בחוץ, כל העולם זר.
אני חושב שהעולם גדול
משום שאני רואה כיצד הם מתחלפים
כאשר מביאים לי את מזוני.
כיצד הם לא פוחדים?
לחיות בכל כך הרבה דברים מוזרים,
ללכת לאיבוד לאורך כל כך הרבה מסדרונות ארוכים?


הם וודאי מאד אמיצים
אבל אבי אינו אמיץ.
אני זוכר למשך צללים ארוכים
את ריח האימה שנדף ממנו עת שהה בקרבתי.
אני ממשיך לצעוד,
עובר עוד ועוד מסדרונות ארוכים, חדגוניים
אני מרשה לעצמי להירגע.
אני כבר לא שומע את רחש הצעדים.
אני מרשה לשרירי להתרפות
ואני מהרהר במה שאני מכיר:
את הקירות והמסדרונות של ביתי, אבי, את האלים שהוא טען שרוצים
שתמיד, תמיד
אשאר בפנים.
אני תוהה: האם זה לרצונם?
מה הם חושבים?
האם הם רוצים שאשאר בפנים
כדי שאחרים יעריכו את מה שהם חווים שם, בחוץ?
אם כך, זה בסדר, באמת.
אני שמח שאני יכול להביא תועלת.


אבל מדי פעם אני חולם חלומות מוזרים,
איני יודע מאיפה הם באים
אני חולם על אבי, על הבעות פנים,
על דלת שראיתי מרחוק ועל... משהו זוהר
האם זו הייתה המתכת הצהובה שאבי ענד אז?


אני לא יודע, אבל ממשיך לחלום.
אבל אני לא אוהב את זה.
משום שכאשר אני מקיץ, ברגעים הראשונים
אני מצפה למצוא את עצמי במקום אחר
משהו שזכור רק במעורפל ועליו אני חולם ומתגעגע
איני יודע מדוע.
ואז כשאני עדיין לכוד בקורי החלום,
זה הכי גרוע.
אני לא מקבל בהכנעה את רצון האלים!
אני רוצה לרוץ, לפרוץ, למוטט את המסדרונות הארוכים,
למוטט את הצללים!
ואז, אני אוכל.
אני נמצא בעין הסערה של סופות וברקים
וכשאני מתעורר, אני מוצא דם סביב פי
וקרעי בגדים...
איני יודע למי הם שייכים
אולי הם חשובים, אולי אוכל להחזיר.
ואז אני כולי כאב.
אני יודע שעשיתי משהו נורא, ממש נורא.
ואני שמח שאני נמצא בביתי.
כך שאף אחד לא יוכל לפגוע בי , להעניש אותי
אבל על מה?


אני רק יודע שמשהו משתלט עליי
משהו איום ונורא
שאני סולד ממנו אבל אין לי כוח להדפו.
ואז, כשזה נגמר,
אני חש נורא וגם הקלה,
משום שאני יודע שזה לא ישתלט עליי עד הפעם הבאה.
אני בטוח.
אבל לא!
הרשתי לערנותי להיחלש
הנה הם שוב!
הצעדים, רחש הצללים!


אני רץ. ממשיך לנוע.
משאיר אותם מאחורי.
אני שמח, משום שאני חש שהשארתי מאחורי
גם את החלק הזה שמשתלט עליי.
שהסתובב סביבי, בצללים
ברגע שהרחתי את פחדם ואימתם של הבאים
הוא מסתובב סביבי, מפתה אותי
"רק עוד פעם אחת", הוא אומר "ודי"
אני לא מקשיב לו. אני לא רוצה בו,
אני רוצה בעצמי, באני שלי
אני רץ, נתקל בקירות
מפחד, מאד.
כפי שמעולם לא פחדתי
משום שידעתי שהכול חלום.
אבל עתה משהו השתנה.
אני מריח ריח מוזר, ברזל?
הרחתי אותו רק פעם אחת, כשבא אבי.
הריח הזה מעורר בי תקוות וגעגועים:
אולי זה הוא?
אולי זה שהולך אחרי
אני נעצר.
מסתובב לאט...


אני רואה גבר, איש צעיר, פניו לוהטים וגאים
ובידו פיסת ברזל ארוכה.
הו! כמה ריחות, כמה רגשות,
לו רק יכולתי... לו רק הספקתי
אבל איני יכול, איני מספיק, הא!
מהו הדבר אשר עוצר אותי?
עיניו.
עיניו לוהטות כזוג להבות,
אני רואה בהן השתקפות.
אני יודע שעיניו משקפות את המציאות.
הן משקפות אותי, אותי, אותי...
אני רואה גוף של גבר:  ידיים, רגלים,
חזה, כל הגפיים,
אבל הראש?!
הראש הוא מוזר, מעוות, עם קרניים מעוקלות
והפה, פי שלי, מרוח בדם
כיצד זה יכול להיות?
לרגע קצר ואומלל, אני חש משהו חד סביב צווארי,
מביט בהשתקפותי, בדמותי הקורסת ארצה,
בדם הנוזל מצווארי
ומבין. הכול. לחלוטין ובשלמות.
אני מפלצת. איני אדם כמו הגבר שלפני.
איני, איני, איני...


לכן, בגלל מראי כלא אותי אבי,
האיש שהתיימר להיות אבי
לכן, בגלל מראי החיצוני
היה לרצון האלים שאהיה כלוא בלבירינת.
אני מבין.
דם חיי נוזל לאט, לאט מדי
הכול כבר אמור להסתיים.
אני מספיק ללחוש לצללים, צללי האהובים
היו שלום, היו שלום
ואז אני נופל אל תוך החשיכה.
היו שלום.






כך מת המינוטאור בלבירינת.
בכריתים, נרצח על ידי תזאוס, "הגיבור בן החיל".
אהה! לעג מר צחקו האלים
בגללו, בגלל הגיבור בן החיל
שפכה בתולה דמעותיה כמים,
אב אוהב השליך את עצמו לים
ומאז, מאז דמעות צערו, הים מלוח.
הגיבור שב לביתו ונטל את כס מלכותו.
בצדק ביושר שלט הוא.
בגבורה ובחסד מלך.
לו יהי כן.

אך תמיד על נפשו ירבץ
מראה האור העוזב את עיניו,
של זה אשר הרג בלבירינת.
תמיד על ידיו, רבות החסד והיושר,
יהיו כתמי הדם של המינוטאור
אשר מת תחת ידיו.
תמיד על נפשו ירבץ חטאו:
הוא הרג את נפשו.
ועל כך אין כפרה.
כי האדם מת, דמו שפוך ומותר לכל רוח
ואילו החיה ברחה, נסה על נפשה.
ומלכה "בצדק וביושר".
אהה!


סוף







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כוס אמק סארס!




פולניה במחווה
לפרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/7/08 1:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רות ניימרק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה