[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הביגוניות הן הרגישות יותר, צריכות טיפול ותשומת לב, אחרת לא
יראו את לבלובן. כך חשבה צפרה, בשעה שהשקטה את גינתה הפעוטה,
הנמצאת בקדמת ביתה. היא אוהבת לטפל בפרחיה, כמו ילדיה ממש,
ילדים אשר מראים את אושרם בלבלוב עלי הכותרות שלהם, בגווניהם
המהבהבים אל מול השמש. מזרזפת מים מעל צמחיה וחיוך דק, טיפה
מחוק עולה בזווית פיה. ילדיה שלה, שלושה במספר, עזבו כבר את
הבית ואינם לידה.
קול ממעמקים נשמע. גרון חנוק עולה באוויר הבוקר המתהווה. הקול
בא מירכתי הבית, מלווה בהשתעלויות תכופות. צפרה נכנסה לבית.
הוא יושב על הכורסא, שמיכה על ברכיו. פניו מכורכמות, עיניו
אדומות ונשימתו קצובה. זהו מאיר, האדם שהיה פעם בעלה של צפרה.
הוא עדיין בעלה, היא מזכירה לעצמה. לפני כשנתיים לקה בשבץ. ידו
ורגלו השמאליות משותקות. הוא מדבר, אך לא ברור. מטפלת באה
לשלוש שעות ביום מטפלת בו במסירות ובאהבה, רוחצת אותו ומסבנת,
מלבישה את מאיר, מסרקת ולאחר מכן עוזרת לו לאכול ארוחת בוקר
קלה.
צפרה מסתכלת על בעלה, בעיניה המימיות ושואלת, מה קרה מאיר, אתה
רוצה קצת לבן, עד שציפי תבוא? ומאיר, קולו כחצץ בפיו, אומר לא,
ומנענע קלות בראשו.
אני עובדת בגינה קצת, אולי כשציפי תגיע, אלך לקניות. אני אקנה
לך מעדן שוקולד, מה אתה אומר, ואולי עוד איזה סלט טעים אעשה
לך, סלט חצילים שאתה אוהב.
מאיר מסתכל על צפרה, ולאט מפנה מבטו מטה, כילד המקשיב לאימו
ומקבל עליו את מרותה, ואומר בסדר.
לפחות כשציפי פה לצפרה יש זמן לעיסוקים, לסידורים ואולי קצת
לעצמה. אך רוב היום היא עם מאיר, היא עושה זאת ברצון, באהבה
גדולה. עדיין אני אוהבת אותו, היא מזכירה לעצמה.
נקישה נחושה על דלת הכניסה. ועוד אחת. צפרה הולכת ופותחת. שלום
לציפי, ומה שלומך צפרה. ושלום למאירקה. מה שלומך חמודי. אני רק
אניח דברים שלי ונתחיל בקירצופים. איזה גשם התחיל עכשיו אתם לא
מאמינים. ציפי מסתכלת על שניהם וחיוך נוהר על פניה, ככלבלב
המתפנק מנקניק טוב.
בזמן שציפי מסדרת את בגדיו וחפציו של מאיר, מפטפטות הן קצת.
לרגע מסתכלת ציפי על רעותה ואומרת, צפרלה, אולי תלכי קצת לספר.
יסדר לך קצת שיער, יעשה אותו יפה? צפרה מסתכלת בתמיהה על ציפי
כלא מבינה מאיפה באה ההצעה הזו.
לא נראה לי ציפי. זה לא מתאים. וגם יורד גשם, לא היום (וגם לא
מחר ולא מחרתיים).  חבל, אומרת ציפי, דווקא זה היה עושה לך
טוב. קצת מעלה מצב רוח, כי את נראית קצת מדוכדכת.
צפרה מנסה לחייך, עיניה המימיות מתכווצות קמעא, הכל בסדר, אני
בסדר. קצת עייפה, אבל אני בסדר.
הליכה בשוק. ריח חריף של תבלינים ממלא את האוויר. כוסברה,
פטרוזיליה, בזיליקום, תאווה לחיך. צפרה אוהבת ככה להסתובב
מסתחררת מהצבעים היפים של הירקות, ממששת, בוחנת, טועמת קצת
(לדעת אם טוב, אם לא אז איך נדע?).
ראשה קצת מסתחרר לפתע. חייבת להחזיק מעמד, לא להישבר, חוזרת על
המשפט הזה בקולה כמו מנטרה. היא נחה קצת, קולות נשמעים מכל
עבר, דופקים ברקתה. היא לוקחת אוויר, נשענת על דוכן הפיצוחים,
ולאט לאט חוזרת לעצמה.
זו כבר לא פעם ראשונה שזה קורה. מפחדת ללכת לבדוק. פוחדת
מהגרוע מכל. ואם באמת משהו רציני, מה יהיה על מאיר, מי יטפל
בו. ומי יטפל בי?
היא תקבע תור. כבר שבוע שהיא ככה, התקפים קטנים של סחרור. היא
תדבר עם ציפי אולי תתייעץ איתה. מה שמזכיר לה, שהיא צריכה קצת
להזדרז, יש לה עוד ללכת להוציא תרופות וגם לבקר את החברה שלה,
אווה, אולי תביא לה פרחים. אה, ולקפוץ לסופר.
באוטובוס הנסיעה שקטה, מסתכלת בחלון, מהרהרת, על היום בו פגשה
את מאיר. איזה חתיך היה, שרמנטי כזה. לא חשבה שיסתכל עליה
בכלל. בחורה גמלונית היתה, לא יפה במיוחד. הוא אוהב את עיניה,
כך אמר לה. עיניים יפות, כחולות ורכות. איזה גבר, חשבה לעצמה.
ידע שהוא רוצה אותה לאישה כבר ביום הראשון שנפגשו. כך סיפר לה
כמה שנים לאחר שנישאו. אני עדיין אוהבת אותו, את אישי, יקירי
שלי.
מהזגוגית ניבטה דמותה, שערה אפור, משוך בגומייה, קמטים מעטרים
את פניה, גופה מדלדל מעט. אך עיניה עדיין כחולות, מסתכלות אליה
בעצבות, כרואה אישה אחרת, לא שייכת לעצמה.
היא לא שמה לב לשעה, היתה אצל אווה, כל כך שמחו לפגוש אחת את
רעותה. היה משהו משחרר באישה הזו, אלמנה שחיה בבית דירות קטן.
איך לא ראתה מה השעה. פעם ראשונה שהיא מאחרת לביתה. והזכירה
לעצמה בשקט שנהנתה.
כשחזרה, עלו ניחוחות מהמטבח וציפי יצאה לקראתה. ציפי, חייכנית
מתמיד, הפעם היתה עם פרצוף של כילד מוכה ונעזב. מה קרה? הכל
בסדר? כבר הכנתי ארוחת צהריים, כי מאיר צריך לאכול. דאגתי לך.
צפרה התנצלה, לא שמה לב לזמן שעבר. ובאמת שאני לא יודעת מה
קרה.
לא נורא. גם לך מותר קצת לצאת, לבלות, לקרוע את העיר, אה? ופני
הכלב המרוצה חזרו לפניה של צפרה.
בערב צפו בחדשות, שותים בשתיקה תה, עם קצת עוגיות מלוחות. מאיר
מסתכל מדי פעם על צפרה ומחייך. צפרה מחזירה לו חיוך. מאיר שלי.
יקיר שלי, הכל בסדר?
כן, את נראית טוב, אומר לה בקולו החנוק, וממשיך לחייך. והיא,
מתחילה להסמיק ונוגעת בשיערה, ואומרת, באמת מאיר, מה קרה לך,
אתה כמו ילד קטן. אבל תודה לך. היא קרבה אליו ומנשקת אותו על
לחיו, ושניהם מחייכים.
הערב קריר, סגרירי ומלא עננים אפורים. החושך שחור וסמיך, כמעט
ללא כוכבים. השקט בכל פינה. מדי פעם נשמעת יבבה של חתול בין
הפחים, קורעת את החוט הדק של הדממה. נשימותיו הקצובות של מאיר
ממלאות את הבית. מדי פעם קולות נשמעים מגרונו. צפרה, שוכבת
לידו, עדיין ערה, חושבת על הגינה שלה שתטפל בבוקר. מחר תקדיש
זמן לחבצלות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חה חה חה








זה שצוחק


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/1/09 7:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורית דרורי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה