בסך הכל רציתי להגיע אל המטרה,
אל יעדי.
ממש כמו אותו איתן,
גם אני,
רק רציתי להגיע הביתה בשלום.

אך מסעי רצוף פניות,
תמורות.
במהלכו, אני מוצא עצמי, לא אחת
משני עבריו
של אותו הקו,
קו המפריד
בין שחור ובין לבן.

כזה הוא מסעי:
דיכוטומי.
שחור ולבן.
נכון ושגוי.
מותר ואסור.
ואין אפור! אין אפור!

כל טעות טומנת בחובה סבל רב ואולי אף מוות.
עת אשגה ואחצה את הקו אל מקום לא לי-
פעמוני אזהרה יצלצלו באוזניי,
עיניי יוכו סנוורים.

במפגשיי עם הבריות
מצוי ספקטרום אנושי מלא:
ניחוחות וקולות,
כעס וקבלה.
מתן אפשרות או חסימת דרכים,
עזרה הדדית ואף מקלות בגלגלים.

אני עולה ויורד, נוטה ומתיישר.
אני טס, אני עומד.
אני רועש, אני דומם.
אני חוצה את הגבול גם כשאסור,
גם כשהוא מובחן וברור.
לעיתים, אני נוהג על הסף,
חי על הקצה.

אני מסתגל.
אני אומניפוטנט.
בקיץ, זיעתי תיגר על להט האספלט.
בחורף, אעטה עור כשלמה.
ביום, אגיח בין הנעים בדרכי כנחש מן הסלעים
ובליל, אלומת פנסי תבזיק כברק,
מלטפת את נתיבי.

עיתותיי בידיי.
איני נותן לאיש, לא לדבר,
לנהל ולנהג את זמני.
אני לו אדון.

שמחתי לאיד סובבי לא תדע שובע
עת אשמיע את שאגת צחוקי הברברי
מעל נהמת מנועי.

לא ציפור, לא מטוס וגם לא סופרמן.
לא אדם, לא מכונה.

אני דו פרצופי.
אני דו גלגלי.