-
לו היה את האומץ.
ואנחנו, שלא מבינים, תמיד נישאר
עצובים ונבוא כל שנה לבקר אותו שם מאחורי הגבעה. בשמש ירודה של
אחר הצהריים ונוף עוצר נשימה עם דמעות בעיניים. נעלה זיכרונות,
נגיד כמה מילים. נידום מעט, נזכור...
עד שגם אנחנו, ממש בלי הכנה נרגיש שזה בא. נשמע את הרחש, ואז
בלי עצב ושאר בלבולי שכל ניקח נשימה עמוקה מלאת הכרה -
ותודה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.