בנשיקה על המצח העולם כוסה באפור. הכול קפא ולא השתנה עוד.
העצים דממו, הציפורים הפסיקו במחזורן ורק דבר אחד נשאר.  הכול
דמם, שתק, נפח תנועה, ורק דבר אחד חי. הבוקר לא בא, ולא הלך,
השמיים לא כהו והשחירו, זעמם לא ניכר. הכול היה שם בדיוק
ולעולם. הכביש, שעד עכשיו הוביל הביתה, הפסיק להוביל, הפסיק
לקדם. עליו נשארתי, כורכר וזפת למייצבי. ניסיתי להסתובב, ללכת,
להתכופף, לקפוץ. כול תנועה אפשרית במאגר השרירים שלי באה
לביטוי ברגע זה. שנים של פעולה והכנות, אימון של כוח וסיבולת
שנאגר ונשמר לרגע זה בדיוק יצא לפועל. הוא היה ההוכחה. הוכחה
לכך ששום דבר לא זז. השרירים גם הם לא זעו, האלה שקפצו המשיכו
לקפוץ ואלו שרפו לא התכווצו לעולם. אפילו את ההגינות להרפות את
שרירי, או אפילו לכווצם לא נראתה. העולם היה אפור, וחי ונושם
וקפוא. ובתוכו אני עמדתי, אפור, וחי ונושם. נשימות מהירות,
קופצות זריזות. אחת נגמרה והשנייה  כבר עברה על פנייה, חולפת
במהירות בלי להבין שהיא לא צריכה לבוא. נשימות של כאב, שגם כן
קפא. נשימה מהירה קורעת ריאה ואז באה נוספת וקורעת את אותו
המקום, מוסיפה פצע על פצע בלי להוסיף פצע כלל. הידיעה שהפצע
יימשך, ייפתח, ייקרע, ועם זאת לא יגיע כלל הרגה אותי. זה היה
הדבר החי, המוות שלי. הכאב היה מת, הנשימות מתות, השרירים
והקיפאון מתים, הזעם והחוסר אונים הכול היה מת ורק המוות עצמו
לבד היה חי. שליט של עולם אפור ומת היה המוות בעולם זה. מולך
על כיסאו, שליט של חיים קפואים המוות היה לקיום. הציפורים לא
יכלו לסרב לו ולכן קפאו במחזורן. העצים דממו מפחד אליו. השעון
הסתיר פניו באור השמש כדי להערים על המוות. אבל לא ניתן היה
להערים על המוות, החי היחיד. המוות בתנועתו על העולם כיסה את
הכול בכפור של אפרוריות, בנשיקה על המצח. וכך השביל שדחף אותי
קדימה, בפקודת המוות הפך לקיר. רגלי למצוותו נענו הרבה לפני
ששמעו את תחנוני. ואף אני במרדי נעניתי למוות, ששם אותי ללעג
בפני קהל חושי. ברחוב מכוניות אילמות ואנשים חרשים הסבו לי את
פניהם כשהם עוברים עלי, תנועתם גם היא קפואה. סביבי צפיתי
במעטה האפור מתגבש, מתקרש כדם ליצור סדין של קטיפה אפורה,
אפורה מן הלילה ומן היום גם יחד. אפורה מאהבה ראשונה ונישואין
של עשרים שנה. אפורה מהרי ילדות או מבתי עצמאות. הקטיפה כיסתה
את פני, את גפיי, את חלציי, את בגדי, את עייני. הייתי לדמות
קטיפה, צל מהלך של אפור על רקה של כפור ומוות. ואז באה התרדמת,
מתנת הרחמים של המוות. כמו מים קרים שטפה אותי, מפל של עוצמה
מכניעה שלה לא ניתן לסרב. בקור, בחנק, בכאב, בעיוורון, בשרירי
המתים ובעיניי הנבגדות לא נותר עוד טיפה של מוות. הכול נלקח,
נשטף, נשכח. בתרדמה זו התמסרתי אליו ונשכחתי. בנשיקה על המצח
שכיסתה את העולם נעלמתי, בקור וקיפאון כשאני מאבד את היכולת
למות.