השעון המעורר מראה על 7:00 בדיוק, הוא תמיד היה כזה דייקן.
הוא שוב מתמתח ומושיט את היד כדי להדליק את הרדיו.
שוב אין מוסיקה מעניינת אלא "מוסיקה של צעירים" כמו שהיה נוהג
לכנות את הצרחות שבקעו מן המכשיר החום הגדול שמעלה אבק.
הוא מכבה את הרדיו,לובש את החליפה האפורה שכבר לא מחמיאה
למידותיו ומסתבך עם העניבה.
הוא מרתיח את המים, כפית קפה בהריון חודש 9 ו2 כפיות וחצי סוכר
- כמו תמיד, דבר שלא מוסיף לכרס השעירה שרק ממשיכה לצמוח בכל
יום שעובר.
יושב על הכורסה השחורה וקורא עיתון.
כששעונו מראה על 7:15 בדיוק, הוא מניח את העיתון על השולחן
העגול ויוצא לעבודה.
בדרך הוא כמובן מפספס את האוטובוס של 7:20, שוב בודק בכיסיו
האפורים ומגלה כי אין לו כסף למונית.
באיחור של חצי שעה הוא מגיע לעבודה.
נכנס שפוף ומותש, כועס על עצמו ומאוכזב - כמו תמיד. "אילו רק
יצאתי 5 דקות קודם" ,אומר לעצמו את אותו משפט שמלווה אותו כל
בוקר בכניסה לעבודה.
גם היום, אף אחד לא מברך אותו בברכת בוקר טוב, כולם
עוברים,חולפים על פניו כמו רובוטים כאילו היה זר ולא אחד שעובד
במקום כבר שנה שלמה.
הבוס מתקדם לעברו ושוב, כמו בכל בוקר, צורח,מרעיד את הבניין
האפרורי שבו הם נמצאים.
וכמו תמיד גם לא שוכח לירוק עליו, לאיים בפיטורים ולהטיח בו
נזיפות מכאן ועד סוף העולם.
ככה,כשהוא פגוע ודמעות בעיניו הוא ניגש לעבודתו וכמו תמיד -
ערמות של דפים, ריח מצחין של קפה וסיגריות, אלפי מחשבים מרצדים
ואלפי רובוטים מתהלכים שכבר ממזמן איבדו את נשמתם וניצוץ
חייהם, רודפים אחרי משהו לא ידוע שכביכול יביא את אושרם.
כשהשעה כבר 10 בלילה ובחוץ השמיים שחורים כמעט כמו חייו ואפשר
לספור את הכוכבים המאירים על כף יד אחת, הוא יוצא מן המקום,
נושם לתוכו אוויר צח ונקי ועושה את דרכו הארוכה אל ביתו.
שוב, עושה מקלחת מהירה של 2 דקות ונכנס למיטה  -מחר מצפה לו
עוד יום כזה.
מעולם לא היה לו זמן להסתכל במראה ולראות עד כמה שערו נעשה
דליל ואפור, עד כמה פניו היפות והמאירות של שנות ה-20 לחייו
הפכו לזקנות ומקומטות,חסרות הבעה.
עד כמה גדולות השקיות מתחת לעיניו המתות, חסרות הניצוץ.
וכך הימים חלפו והוא נשאר לבד, עם חייו האפורים.
בילה את זמנו עם אנשים אפורים עוד יותר וידע, כי אם היה לו
אומץ, מזמן כבר היה שם קץ לחייו.